אני מניח שלא החמצתם את האירוניה. היא נובעת מכך שהתיאור הזה רחוק מהמציאות עד כאב. ההתנהלות של משרד החינוך בסוגיה גובלת בשערורייה, ומי ששומר באמת על הילדים היא הנהגת ההורים הארצית, שביחד עם הפורום לסלולריות שפויה עתרו לבג"צ נגד משרד החינוך ולמעשה כפו עליו לעשות מעשה. בינתיים, אגב, מעשיו של המשרד מתבטאים בהצהרות בתקשורת. בשטח, עשרות אם לא מאות בתי ספר בכל הארץ – בת ים ומודיעין הן רק שתיים מהרשויות שדיווחו על כך – מרושתים עד צוואר ברשתות אלחוטיות וחושפים את התלמידים לקרינה מיותרת לחלוטין. הרי את אותו אינטרנט אפשר לקבל גם בחיבור קווי, עם חוט אבל בלי קרינה.
ההתנהלות של משרד החינוך מקוממת משום שהבעייתיות של הרשתות האלחוטיות ידועה כבר שנים, ונידונה תקופה ארוכה בוועדה בין משרדית שכללה נציגים ממשרדי הבריאות והגנת הסביבה. ההמלצות של מומחי הוועדה נמסרו לפני מספר חודשים, והן חד משמעיות: בלי Wi-Fi בבתי ספר, למעט מקרים חריגים שיאושרו נקודתית (רק חבל שהקריטריונים לחריגות לא הוגדרו בצורה ברורה). ועל אף שאלה היו ההמלצות, ועל אף שעמדת גורמי הבריאות והסביבה ידועה כבר מזמן, משרד החינוך לא פצה פה ואיפשר למירוץ החימוש האלחוטי להימשך במלוא עוזו. במקרים רבים הוא אפילו עודד את החגיגה והשתתף בה באופן פעיל. עד שהגיע הבג"צ.
לא נגד הקידמה
ערב פתיחת שנת הלימודים יצא לי לפגוש בשלומי לחיאני, ראש עיריית בת ים. הוא סיפר בגאווה על אלפי הטאבלטים שהעירייה חילקה בבתי הספר לקראת השנה החדשה. הוא הופתע לשמוע על הבג"צ ועל ההסתייגות מהרשתות האלחוטיות. במשרד החינוך לא טרחו לרמוז לו שיש בעיה עם פסטיבל הטאבלטים, שכידוע יכולים להתחבר רק באמצעות גלישה אלחוטית. השבוע, אחרי שאלפי סוסים כבר ברחו מהאורווה, משרד החינוך נזכר להכריז על סגירת הדלתות. בוקר טוב גדעון סער. אבל מה יעשו עכשיו עם הטאבלטים של לחיאני?
וכמה מילים על העניין עצמו. יש כאלה שסבורים שההתנגדות לרשתות האלחוטיות היא ניסיון אנכרוניסטי לעצור את הקידמה. יש להם שני נימוקים עיקריים: אל"ף – אין הוכחה חותכת לכך שקרינה אלחוטית גורמת נזקים לבריאות; בי"ת – ממילא העולם מרושת ב- Wi-Fiבכל פינה – בבתי הקפה, בבתים הפרטיים, ברכבת – אז מה הטעם לחסום אותה דווקא בבתי הספר?
כולנו מצפים מהמדענים לומר לנו דברים נחרצים וחותכים: מסרטן או לא מסרטן, מסוכן או לא. רק שהמדע לא תמיד מסוגל לתת תשובות כאלה, שצבועות בשחור או לבן. גם במקרים שבהם הוא מוצא תשובה, זה לוקח לו עשרות שנים, אם לא יותר. אנשים עישנו מיליארדי סיגריות בטרם הוכח סופית שהן גורמות לסרטן; כמעט 45 שנה אחרי שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסאקי התקבלה הוכחה חד משמעית שקרינה רדיואקטיבית מסרטנת. עד שמתקבלת ההוכחה הזו – או ההפרכה – יש תקופה ארוכה של אי וודאות.
בכל הנוגע לקרינה לא מייננת, אנחנו נמצאים בתוך התקופה הזו. לפני כשנה הגדיר ארגון הבריאות העולמי – השמרן והזהיר מאין כמוהו – את הקרינה הלא מייננת כ"מסרטן אפשרי". בהשאלה מעולם הפלילים, מדובר בעצור שענן כבד של חשדות מרחף מעל ראשו. עדיין לא נאשם, בוודאי עוד לא הורשע, אבל חשוד שהחקירה בעניינו נמשכת במלוא עוזה. עכשיו, בואו נחזור לבית הספר: האם הייתם מוכנים שילדיכם ילמדו במוסד שבו אב הבית, נניח, הוא "רק" חשוד בפדופיליה? או שהייתם דורשים, עד שהחקירה תושלם והדברים יתבררו, שהוא יושעה מהתפקיד?
במקרים כאלה הגישה המקובלת בגופי הבריאות בעולם ובארץ היא של "זהירות מונעת". אב בית שחשוד בפדופיליה יחזור לעבוד בבית הספר רק אחרי ששמו ינוקה, וטכנולוגיות שחשודות כמסוכנות לבריאות צריכות להיכנס לעמדת המתנה, בוודאי אם יש להן תחליף זמין. הפרישה של הרשתות האלחוטיות בכל מקום היא עובדה שאולי כולנו נתחרט עליה יום אחד (ובואו נתפלל שלא). זו לא סיבה לחשוף את הילדים – אוכלוסייה רגישה במיוחד, שנמצאת בבית הספר שלא מבחירתה - לעוד שש עד שמונה שעות קרינה בכל יום.