הרבה כבר נכתב ונאמר על הדומיננטיות שמפגין גלעד ארדן כשר להגנת הסביבה. ארדן הוא שר אפקטיבי שלוקח ברצינות את הסביבה, ובכל זאת ברור שהקדנציה שלו במשרד היא תחנה בדרך לשפיץ של הנהגת המדינה. השבוע הוא נתן סיבה לדאגה: אם ההצעה שלו לנתק את זרם החשמל לעזה היא רמז לאופן שבו הוא מתכוון להתנהל אם וכאשר יהיה שר ביטחון/ חוץ/ ראש ממשלה, אנחנו בצרות.
ארדן יודע את נפש עמו. האהדה שהורעפה עליו ברשת בעקבות ההכרזה הזו, מעידה שזה בדיוק מה שהבוחרים שלו אוהבים לשמוע. פוליטיקאי שמוכן להיכנס במזהמים ובערבים הוא המנהיג המושלם בישראל 2012. יש רק בעיה אחת עם ההצעה של ארדן (טוב, בעצם כמה בעיות): הסיכוי שלה להתממש פחות מקלוש. אז מה אכפת לו להגיד?
קצת עובדות: ב-2008 כבר עלתה על השולחן הצעה לצמצם את אספקת החשמל שישראל מעבירה (כלומר מוכרת, תמורת כמה עשרות מיליוני שקלים בחודש) לעזה. בתחילה נתקעה במשך חודשים ארוכים בבג"ץ, ששופטיו הבהירו כי התלות שנוצרה לאורך ארבעה עשורים של משטר צבאי מטילה על ישראל חובה להמשיך לספק חשמל לעזה. לבסוף התירו שופטי בג"ץ למדינה לצמצם את אספקת החשמל לרצועה, שימו לב, ב-1%. לא עברו שבועות ספורים, וגם את הצמצום המזערי הזה צה"ל הפסיק, בעקבות ביקורת בינלאומית חריפה. אגב, גורם בחברת החשמל, יחי האירוניה, אמר לי השבוע ש"מערכת היחסים שלנו עם חברת החשמל של עזה מצוינת".
דמגוגיה צרופה
ב-40 שנות כיבוש הרצועה, ישראל מנעה כמעט כל אפשרות של פיתוח תשתיות חשמל עצמאיות ומתקדמות. גם לאחר ההתנתקות, החשמל הפלסטיני תקוע וסובל מתלות גדולה בשכנה: בכמה הזדמנויות ישראל הפציצה את השנאים של תחנת הכוח המקומית והשביתה אותם, ובתנאים של הכלכלה וחופש התנועה העזתי (גם מערכת היחסים הנפלאה בין הפלגים הפלסטיניים השונים לא תורמת) – מה שהופצץ ברגע לוקח שנים לתקן, אם בכלל. ישראל כידוע מסננת כל בורג או קופסת חומוס שמגיעים למעברים.
אפשר לטעון שיש לזה סיבות ביטחוניות מוצקות, אבל אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו: גם להקשות עליהם בכל דרך לארגן לעצמם חשמל, וגם לא לספק אותו בעצמנו. החוק הבינלאומי, ולא פחות חשוב – הפוליטיקה הבינלאומית – לא רואים בניתוק מהזרם של עם שלם נשק לגיטימי.
כשארדן אומר "עניי עירך קודמים" – כמה נוגע ללב וחברתי מצידו – זו דמגוגיה צרופה. הרעב לחשמל בעזה מעמיד באור מגוחך את החשש שלנו מפני החשכה של שעה פה או שם באוגוסט הקרוב. בשנים האחרונות, רבים מתושבי עזה סובלים מניתוקי זרם יומיים של שעות ארוכות. כשאין חשמל גם אספקת המים לבתים נפגעת, וברבים מהם אין זרימה בברזים. צריכת החשמל הכוללת של הרצועה עומדת על כ-350 מגהוואט, כמו ישראל באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. ימי הביניים.
להציג את ניתוק הזרם לעזה כפתרון למצוקת האנרגיה של ישראל זה פופוליזם טהור. ישראל מוכרת לרצועה כ-125 מגהוואט, שהם פחות מאחוז (!) מיכולת ייצור החשמל של ישראל (כמעט 13 אלף מגהוואט). כשהציבור שומע את השר מדבר על הצורך לנתק את עזה תחילה הוא מדמיין שכן פרזיט שיונק את החשמל מהרשת הישראלית ומשאיר לנו פירורים. האמת היא שכל הרעה באספקת החשמל לעזה אין פירושה פחות שעות צפייה בטלוויזיה, אלא איום אמיתי על יכולת ההפעלה של שירותים הומניטאריים חיוניים – בתי חולים, מרפאות, בארות מים, ומה שצריך מאוד לעניין את השר להגנת הסביבה: בלי חשמל אין טיהור של שפכים, והביוב זורם כמים לים של עזה, שהוא – למקרה שמישהו שכח – גם הים שלנו.
השלכנו את המפתח לים
להצהרה של ארדן יש בכל זאת פן חיובי: היא הסירה את המסכה מעל השקר שאנחנו מספרים לעצמנו מאז ההתנתקות, כאילו ישראל יצאה מעזה, סיימה את הכיבוש ברצועה ו"מה הם רוצים מאיתנו עכשיו". ובכן, ישראל יצאה מעזה כמו סוהר שיוצא מהצינוק, משליך את המפתח לים ומפקח על האסיר מעבר לדלת. את הכיבוש מבפנים המרנו בכיבוש מבחוץ. אם התנתקנו מעזה ואין לנו כל קשר אליה, איך זה שאנחנו יכולים להפסיק לה את החשמל?
העובדה שרשת החשמל הישראלית תפעל בקיץ הקרוב על הקצה היא תוצאה של שערורייה מתמשכת, ניהול כושל מצד הגופים והאנשים שאחראים לניהול משק האנרגיה (משרד התשתיות, רשות החשמל, חברת החשמל). גלעד ארדן לא אשם בזה. הוא יודע היטב מי אחראי לכישלון. במקום לעשות כותרות על גבם של העזתים, הייתי מציע לו להודיע שהמקום הראשון שבו צריך לנתק את הזרם יהיו הבתים של קברניטי הביזיון במשק החשמל הישראלי. גם זה, כמובן, לא יקרה, אבל לפחות אז יגזור ארדן את הקופון הפוליטי שלו על גבם של מי שבאמת אחראים למשבר.