במקרים אחרים, למשל מורה בתיכון שאני יודע בדיוק כמה הוא מרוויח – אין לי תהיות. ברור לי שאין שום סיכוי שהסכום שנוחת בחשבון הבנק שלו מספיק אפילו כדי לגמור את השבוע הראשון של החודש. וזה מחזיר אותי לשאלת המוצא: ממה, לעזאזל, הוא חי? השבוע, באדיבות כתבה מצויינת שפורסמה במוסף "כלכליסט", נחשף הסוד הגלוי של המשק הישראלי: הם חיים על חשבון ההורים.
לטובת מי שהחמיץ את הכתבה של קרן צוריאל הררי – לא מדובר בסטודנטים, חיילים משוחררים או כל מי שנמנה עם הקבוצה שסיימה את גיל הנעורים אבל עוד לא ממש התחילה את החיים. הכוונה לבעלי משפחות, לאנשים בני 30 ו-40 פלוס, אנשים עובדים עם ילדים שממש לא משתייכים לעשירונים הנמוכים ומהווים את עמוד השידרה של מעמד הביניים הישראלי. ההוא שפעם, מזמן, מועמד לכנסת בשם יאיר לפיד הבטיח לדאוג לו, אבל מי זוכר.
לפי הנתונים שהוצגו בכלכליסט, 87% מהישראלים שנמצאים בשנות השישים והשבעים לחייהם עוזרים ל"ילדיהם" לגמור את החודש. זה מסביר הרבה – למשל את הפער של 1,600 שקל שנמצא בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין ההכנסות להוצאות של משק הבית הישראלי הממוצע. את הפער הזה סוגרים אבא ואמא (שהם גם סבא וסבתא), עד שגם המעיין שלהם חרב.
הסוד הזה, שנחשף לפתע, עלה השבוע על שולחן השבת של משפחות רבות, כשבאופן טבעי כל דור – זה של התורמים וזה של הנתרמים - נוטה לראות את הדברים אחרת. רבים מהוותיקים סבורים שההורים הצעירים של היום לוקים בפינוק יתר. "אם הייתם חיים בצניעות כמו הדור שלנו", הם אומרים, "לא היתה לכם בעיה לגמור את החודש". האמנם?
איך אפשר לחיות בלי סמארטפון?
למען הסר ספק: אצלי הכל בסדר, תודה, אנחנו גומרים את החודש לגמרי בכוחות עצמנו. האמת היא שאני גם שותף לביקורת על תרבות הצריכה שרווחת ביותר מדי בתים בישראל: יותר מדי אוכל תעשייתי ירוד שנרכש בערימות ונזרק לפח, יותר מדי גאדג'טים אלקטרוניים, יותר מדי התמכרות למכוניות פרטיות, יותר מדי, נקודה. כל זה רלבנטי, כמובן, בעיקר לעשירונים מסויימים, ומה שיותר חשוב: זה לא סותר את העובדה שלגמור את החודש היום זו משימה בדרגת קושי שונה לגמרי מזו שניצבה בפני ההורים של שנות השבעים והשמונים.
קל לדבר על הצניעות של אז מול הפינוק של היום, אבל בענפים ומקומות עבודה רבים במשק, מי שאין לו סמארטפון ולא מקפיד להיות מחובר בלי הפסקה פשוט לא רלבנטי. זו הוצאה שלא הייתה אז, ושבשנים האחרונות הפכה בלתי נמנעת. גם מי שרוצה להתפרנס בלי להיות מחובר למחשב ולאינטרנט ימצא שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, ולמעשה גם הנחת המוצא של מערכת החינוך היא שלכל ילד יש חיבור לרשת, כי אחרת איך הוא יקבל את המיילים של המורה? שניים אם לא שלושה מחשבים בבית שיש בו ילדים בגיל בית ספר הם לא מותרות – אלא כלי בסיסי להשתלבות במערכת. בדיוק כמו שטלפון קווי היה פינוק בשנות השישים, והפך להכרח בשנות השמונים.
דור ההורים שלנו היה האחרון שנהנה פה מחינוך (כמעט) חינם; הדור הנוכחי קורס תחת נטל "תשלומי הורים" של עשרות ואף מאות שקלים בחודש, ומקבל בתמורה מערכת חינוך מקרטעת ששולחת יותר ויותר תלמידים לזרועות החינוך האפור – שיעורים פרטיים שעולים הון עתק ושבלעדיהם לרבים אין סיכוי לצאת בגיל 18 עם תעודת בגרות.
ההורים שלנו סיימו את יום העבודה בשעות שפויות. הם לא נזקקו ליותר מדי סיוע כדי להשגיח ולהעסיק את הילדים הקטנים בשעות אחר הצהריים והערב. ההורים של היום עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ונזקקים לצבא של שמרטפים, חוגים וכן – לפעמים גם סבים וסבתות – כדי לאסוף את הילדים מהמוסד החינוכי, לדאוג להם לארוחת צהריים חמה ולוודא שהם שורדים. הצבא הזה, כיאה לשמו, עולה כמעט כמו תקציב מערכת הביטחון.
שנמשיך? כשדור ההורים שלנו רצה קצת שקט בבית, הוא שלח אותנו לשחק למטה, בחצר או בשכונה. ברחובות היו מעט מאוד מכוניות, כמות השטחים הפתוחים בערים ובשוליהן היתה עצומה. רמת המינוע בכבישי ישראל עלתה באלפי אחוזים בשלושים השנה האחרונות, כבר כמעט אין חצרות ושטחי משחק בין הבניינים (הם הפכו לחניות), ואם רוצים שהילדים יקיימו פעילות פיזית וחברתית אחר הצהריים צריך לדאוג להם לחוגים מסודרים. וחוגים, כידוע, עולים כסף. המון כסף.
ועוד לא דיברנו על העלייה האדירה, הלא פרופורציונלית, במחירי הדלק והתחבורה, וכמובן גולת הכותרת – מחירי הדיור. כשהייתי בן 6, ההורים שלי, שלא היה להם גרוש על התחת, מצאו דירת ארבעה חדרים ישנה בתל אביב, לא רחוק מהים. הם יכלו לקנות אותה משום שהיא הייתה בדמי מפתח. הם התגוררו בה 32 שנים נהדרות. מי שיכול למצוא היום דירה בדמי מפתח, שיקום. בעצם, שיקום גם מי שיכול למצוא היום דירת ארבעה חדרים בתל אביב במחיר שפוי.
בשלושת-ארבעת העשורים האחרונים החברה הישראלית התקדמה והתעצמה בלא מעט מובנים, אבל במקביל גם הפכה קשה הרבה יותר לאזרחיה. רשת הביטחון הציבורית – שירותי החינוך, הבריאות, הרווחה, הדיור והתחבורה – זלגה בתהליך ממאיר ומסוכן מאחריות המדינה והממשלה לאחריות הפרט, שצריך לעבוד מסביב לשעון ולהיות בעשירון הנכון כדי לדאוג לעצמו ולמשפחתו.
אז נכון – פינוק הוא לא אסטרטגיה כלכלית מומלצת להתמודד עם המצב הזה; אבל הרי לא כולם כאן מפונקים ובזבזנים. ואם גם אתם קורעים את התחת, מחשבים כל שקל ובסוף החודש נאלצים לקבל סיוע מההורים כדי לסגור את הבור – אל תתמכרו יותר מדי לרגשות האשמה. זה לא אתם – זו המדינה.