השבוע הידרדר המאבק נגד הריסתם של חולות סמר – הדיונה האחרונה בערבה – לכדי אלימות: מישהו חיבל במאזניים של הקבלן המיועדים לשקילת חול. המאזניים נלקחו לתיקון ועבודות הכרייה התעכבו. למען הסר ספק: אני מתנגד לכל פגיעה ברכוש, בוודאי לאלימות פיזית, במסגרת מאבקים סביבתיים או חברתיים, צודקים ככל שיהיו. רק שאם תקיפה של מאזניים היא הצעד הכי אלים (והיחיד) שפעילי הסביבה בסמר ביצעו (בהנחה שזה אכן אחד מהם), על פי כל הגדרה מדובר במחאה של חנונים. כן, בדיוק כמו בקיץ, כשמאות אלפי אנשים דרשו צדק חברתי בכיכר המדינה מבלי שנשרטה אפילו זגוגית אחת של חנויות היוקרה שמקיפות את הכיכר.
המפגש היומי שמתרחש בדיונה בשעות הבוקר המוקדמות, בין הקבלן לפעילי המחאה שמתייצבים מול הדחפור, הוא סצנת סיום משונה לפרשה מתסכלת במיוחד. מילא ששוב התברר שלמדינה, ובמקרה הזה למינהל מקרקעי ישראל, יש סדר עדיפויות קצר רואי, שעל פיו דיונה נדירה ויפהפייה צריכה להפוך לקירות של דירות באילת. על סדרי עדיפויות אפשר להתווכח, ככה זה בדמוקרטיה. רק שההתנהלות של מינהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע לחולות סמר כל כך שערורייתית, שרירותית ורשלנית, עד שנוצר מצב שאין עם מי ועל מה להתווכח.
אני מתכוון, למשל, למה שהתגלה כשבקיץ האחרון החלטנו, תחקירנית "מעריב" שיר עזרא ואנוכי, לצלול לעומק החולות ולבדוק את הליך קבלת ההחלטות שעומד מאחרי חורבנו של נכס טבע נדיר בישראל. בבדיקה לא מתוחכמת במיוחד (למבקר המדינה, אם לרמוז, יש כלים להגיע לעומקים גדולים יותר), התבררו הדברים הבאים: לאיש במינהל מקרקעי ישראל אין מושג כמה חול בעצם נמכר לקבלן שאיתו נחתם החוזה על כריית הדיונה; יש חוסר התאמה צורם בין תכנית המתאר לנתונים שהופיעו במכרז שפרסם המינהל ולחוזה שנחתם מול הקבלן; כל התהליך התאפיין בחוסר שקיפות מטריד, שלא ברור אם הוא נובע מבלגאן או מניסיון להסתיר משהו.
בשורה התחתונה, מכיוון המדינה ומכיוון הקבלן שמענו נתונים שונים לגמרי לגבי כמויות החול המיועדות לכרייה. מיליון טון? שני מיליון? למי איכפת, כולה ערימה של גרגרים שמשמשים בית לכמה גרבילים.
חוסר הבהירות לא מקרי
בזכות כמה תושבים עקשנים מהערבה הדרומית ואנשי "אדם, טבע ודין", הסאגה המביכה הזו הונחה גם לפתחו של בית המשפט, ששלח את נציגי המדינה לעשות שיעורי בית ולחזור אליו עם נתונים מדויקים. השבוע פורסמה תשובת המדינה, ואכן התברר שהמדינה מדברת על כרייה של מיליון טון חול (המילה "בלבד" לא מתאימה לכאן), בעוד הקבלן משוכנע שמותר לו לכרות הרבה יותר. חוסר הבהירות הזה לא מקרי: הוא יכול להיווצר רק במקום שבו לטבע אין ערך, ואפשר למכור אותו בנזיד עדשים.
האכזבה הגדולה ביותר בסיפור הזה רשומה על שמם של השניים שעד הרגע האחרון היו גם התקווה לפתרון: ראש המינהל החדש, בנצי ליברמן, ושר השיכון אריאל אטיאס. לליברמן ואטיאס היו כל התנאים לרדת מהסולם הגבוה שטיפסו עליו קודמיהם. כל מי שבדק את הנושא יודע שאת חומר הגלם לדירות באילת ניתן להשיג משלל חלופות שלא כרוכות בהרס הטבע, אבל ליברמן ואטיאס סירבו לכל התחינות והפניות, כולל של השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, והתעקשו לשלוח את הדחפורים לדיונה האחרונה בערבה.
פוליטיקאים ואנשי ציבור נוהגים לתלות מאחרי גבם, במקום בולט כך שהאורחים לא יחמיצו, תצלומי אוויר של פרויקטים שהם גאים בהם במיוחד. אני מציע לליברמן ולאטיאס לתלות על קיר משרדם תצלום אוויר של הדיונה בסמר, אחרי שהדחפורים של הקבלן יוסי הראל יסיימו לקרוע אותה. זהו כרטיס הביקור שלהם לדורות הבאים.