לציבור מוכרים את החזות הפסטורלית של תרנגולות מלחכות גרעינים בעשב או של פרות רועות בנחת באחו. פעם, מזמן, זה באמת היה כך. הפרסומאים משווקים את העבר הרחוק, ואילו את ההווה האכזרי והנצלני משאירים מאחורי מסך אטום. עד שבא בחור אמיץ מ"אנונימוס", ובמה מרכזית כמו כלבוטק, מסיטים את הווילון ומאלצים אותנו להתמודד עם המשמעות האמיתית של אכילת סטייק, פעולה שהופכת את לקוח הקצה – כן, גם אתה שיושב שם בסטקייה ולועס עכשיו – לשותף מלא לזוועה.
כלבוטק הגישה תחקיר מצויין וממוקד, עם תמונות באיכות נדירה, אבל למי שעוקב אחרי הנעשה בתחום לא היתה שום סיבה להיות מופתע: תמונות ודיווחים דומים – גם אם פחות מקצועיים ומלוטשים - כבר פורסמו, אפילו בישראל, לא פעם, רק שאז זה לא היה בפריים טיים של ערוץ 2 ובלי פס הקול הנחרץ של רפי גינת.
ענף כלכלי אכזרי
כמעט בכל פעם שתחקירן חתרן מצליח להשתחל אל מאחרי הקלעים של תעשיית הבשר, הוא חוזר עם תמונות מזעזעות. חבורת המיתממים של "תנובה" לא רוצה שנזכור, אבל לפני כשנה ורבע כבר תועדה אלימות קשה כלפי עגלים שהגיעו בספינת משא מאוסטרליה בשעת המעבר שלהם לישראל. גם אז התגובה של "אדום אדום" היתה בנוסח לא ראינו, לא ידענו, הנושא יטופל והעובד יעוף לכל הרוחות. רגע לפני שנותנים לתסמונת הש"ג לעשות את העבודה פעם נוספת, כדאי לזכור שהפעם מדובר גם בשני וטרינרים ובמנכ"ל שלא ראו כלום ולא ידעו דבר. מה יש להגיד, הש"ג התקדם בחיים.
מובילים אותם באוניות מהקצה השני של הגלובוס במסע מייסר, מאביסים ומפטמים אותם כדי שיגיעו במינימום זמן למקסימום משקל ורווח כספי, ושוחטים אותם ברגע שניתן לקבל עבורם את התשלום הגבוה ביותר.
התעשייה כולה מכוונת להגדלת שורת הרווח – ורווחתה של החיה כמעט תמיד מפריעה להגדיל את השורה הזו. כך זה בלולים וכך במפעלים שמצד אחד שלהם נכנסים עגלים וגדיים ומהצד השני יוצאים נתחי בשר ארוזים.
מחנות השמדה המוניים
מאז יום חמישי חלקו איתי הרבה אנשים את אכזריותם של הפועלים במפעל בבית שאן. אין לי שום כוונה לנקות אותם מאחריות, אבל האכזריות שלהם היא חתיכה קטנה בתוך הפאזל הגדול: הפאזל שמתחיל ביעדים שמציבה להם ההנהלה – מספר השחיטות היומי שחובה לעמוד בו – יעדים שכל עגל סרבן שמעכב את תהליך הפינוי הוא מכשול בדרך לעמידה בהם.
לא הייתם רוצים להיות הפועל או המנהל הזוטר שתלוי למחייתו בג'וב העלוב הזה וצריך להסביר שיעד השחיטה לא הושג כי עגל חצוף סירב לזרום עם נהר המוות. במקומו, יש מצב שגם אתם ואני היינו משתמשים בשוקר חשמלי. אבל הפועל לא היה צריך לעשות את זה, והדילמה כלל לא היתה נולדת, אם לבשר העסיסי של העגל – האדום אדום – לא היה ביקוש כה ערני ביציאה משער המפעל.
אחד הטיעונים שמתחזקים את ההרגל לאכול בשר הוא הטבע האנושי: כאלה אנחנו, קרניבורים, עוד משחר ימינו יצאנו לצייד עם חנית וחזרנו לעת ערב עם צבי מנוח על הכתף. ובכן, הגיע הזמן להפסיק למכור לעצמנו את הבולשיט הזה. איש כבר מזמן לא יוצא לציד, ההתמודדות האמיצה של האדם הבודד מול החיה הומרה במחנות השמדה המוניים ומגוון המזון העומד לרשותנו מאפשר להעביר חיים מצויינים ובריאים בלי לאכול אפילו בעל חיים אחד. מהרומנטיקה של האדם הקדמון נותרו רק שקרים והסתרה, ואולי אחרי כלבוטק יהיו קצת פחות.
ובהזדמנות זו, כמה מילים חמות שמגיעות לרפי גינת ומערכת כלבוטק: בימים החלושים והמפוחדים שעוברים על התקשורת הישראלית, תחקיר שהולך על ראש הפירמידה – אחד מתאגידי המזון החזקים במדינה, שמן הסתם הוא גם אחד המפרסמים המשמעותיים בשוק – רחוק מלהיות מובן מאליו. כלבוטק הוכיחה שטלוויזיה מסחרית יכולה להיות גם מעניינת, גם אמיצה וגם למלא את תפקידה בשירות הציבור, אפילו שהציבור לא תמיד מתלהב לשמוע ולראות את האמת.