רוב נסיונות השיווק של המפלגות לקראת הבחירות מתרכזים במה שיהיה: הבטחות, סיסמאות, תדמיות. אם אתם באמת רוצים לדעת למה לצפות מהאנשים שמבקשים את קולכם, הרבה יותר פשוט לבדוק מה היה ומה הם עשו בקדנציה האחרונה. סביר מאוד להניח שזה מה שהם יעשו גם בקדנציה הבאה.
למשל בתחום הסביבה: בדיבורים, כולם ירוקים. שמעתם בשנים האחרונות איש ציבור שאומר שהוא נגד איכות הסביבה? סביבה זה כמו שלום - כולם בעד, השאלה מה מוכנים לעשות בשביל זה. היום מפרסמת הקליניקה למשפט סביבתי שבאוניברסיטת בר אילן סיכום של פעילות הח"כים בוועדת הפנים והסביבה בכנסת היוצאת. מתברר שבין ההבטחות הירוקות לבין המציאות יש פער לא קטן.
נתחיל דווקא מההפתעה היחסית: ראשת הוועדה מירי רגב. כשרגב מונתה לראשות הוועדה שרר בארגוני הסביבה חשש שהדבר הכי ירוק שהיא תהיה מוכנה להיאבק למענו זה ניקוי המדשאה בגינת לוינסקי מסודנים ואריתריאים. בפועל, מציינים מחברי הדו"ח, רגב ניהלה את הדיונים בוועדה במקצועיות, הפגינה בקיאות בחומר ובכמה נושאים - למשל שמירת החופים בידי הציבור והגנה עליהם מפני יוזמות נדל"ניות - הביעה עמדות סביבתיות-חברתיות נחרצות. לחובתה תיזכר ההקפאה של חוק השקיות, שהתחילה בתור נקמה בעמיר פרץ על ההתפטרות מהממשלה ובהמשך התמסמסה לתוך הבלגאן של ההליכה לבחירות.
לעומת זאת, רוב הח"כים שמוזכרים בדו"ח כמי שפעילותם בנושאי סביבה היתה דלה ו/או עוינת את האינטרס הסביבתי, משתייכים למרכז (יפעת קריב מיש עתיד ודוד צור מהתנועה) ובעיקר לימין: משה פייגלין (ליכוד), זבולון כלפא (הבית היהודי), דוד אזולאי (ש"ס) וישראל אייכלר (יהדות התורה).
אוהבים את הארץ, אבל לא מגנים עליה
חשוב לציין, שהפעילות בוועדות היא רק חלק מכלל הפעילות בכנסת, אבל בתמונה הרחבה, בכל בדיקה שנעשתה בכנסות האחרונות של העבודה הפרלמנטרית והחקיקה הסביבתית-חברתית, התברר שוב ושוב שהתחומים האלה נשלטים ביד רמה על ידי השמאל. לא מדובר בצירוף מקרים: זה לא מקרי שדב חנין וניצן הורוביץ עמדו בראש השדולה הסביבתית בכנסת היוצאת, זה לא מקרי שחנין הקים ועמד בראש ועדת המשנה לבדיקת המצב במפרץ חיפה, זה לא מקרה שתמר זנדברג הקימה ועמדה בראש ועדת המשנה לשמירה על החופים, זה לא מקרה שמרצ, חד"ש ולפעמים גם העבודה ניסו כמיטב יכולתם מהאופוזיציה לקדם חוקים לטובת תחבורת האופניים והתחבורה הציבורית. ולמרבה הצער, זה לא מקרה שרבים מהניסיונות הללו הוכשלו על ידי הממשלה.
וזה מוזר: אם הימין כל כך אוהב את הארץ, כפי שהוא חוזר וטוען, למה זה לא בא לידי ביטוי בהתגייסות של נציגיו בכנסת להגנתה? למה שתי ממשלות ימין הכשילו ותקעו את התיקון לחוק החופים, שאמור להגן עליהם מפני חמדנות הנדל"ניסטים? למה ממשלת ביבי-לפיד-בנט-ליברמן הסתערה על השטחים הפתוחים ומעט הטבע שנותר כאן עם תוכניות בנייה הרסניות, על אף שבערים יש מאות אלפי יחידות דיור מתוכננות שרק ממתינות למימוש? למה שר החקלאות יאיר שמיר לא עשה כמעט דבר כדי להציל את הים שלנו מקריסת הדגים? ים חי ובריא זה לא ציונות? איפה הפוליטיקאי הימני האמיץ שיעמוד על משמר הארץ ויזכיר שציונות זה גם להרגיש את הארץ ברגליים ולא רק לכסות כל גבעה בבטון ולהקים עליה פרבר בורגני, עם דירות של 150 מ"ר, מחסן ושתי חניות צמודות? למה כשגלעד ארדן, שניסה להילחם את המלחמות האלה בשיבתו כשר להגנת הסביבה (ולמרבה הצער נראה שקצת שכח אותן במעבר למשרד הפנים) - היה כל כך חריג בנוף הממשלתי, ולפרקים נראה כמו נציג של גרינפיס שנחת בטעות אי שם בין ישראל כץ ליובל שטייניץ?
האירוניה היא, שלהערכתי הפוליטיקאים מהימין מחמיצים את רצונו של חלק ניכר מקהל היעד שלהם. כשם שבין מצביעי הימין יש רבים שמזדהים עם הימין המדיני אבל צמאים לשמאל חברתי - מגמה שעליה משה כחלון רוכב כל הדרך לכנסת - כך נדמה לי שיש רבים בציבור הימני שמזדהים עם ערכים סביבתיים הרבה יותר מנציגיהם בכנסת ובממשלה. מי שמסתובב במשעולי הארץ מתקשה להחמיץ את העובדה שרבים מאלה שמטיילים שם הם חובשי כיפה סרוגה - הבסיס האלקטורלי הגדול של הבית היהודי; רבים ממצביעי ש"ס והבית היהודי הם הראשונים שסובלים מהשירות הגרוע שהתחבורה הציבורית מספקת להם. גלעד ארדן ומירי רגב הרגישו בזה בחושיהם החדים, אבל נתניהו, בנט וליברמן מנותקים מזה באופן מוחלט, וכך גם נראו הביצועים הסביבתיים של הסיעות שלהם. לפי כל הסימנים, לא נראה שיש סיבה להאמין שזה ישתנה בקדנציה הבאה.