זה היה סיכום הולם ומטריד לערב מעניין שפתח את הכנס השנתי של האגודה הישראלית לאקולוגיה. תחת הכותרת נוסכת השלווה "האם ישראל ערוכה לאסון האקולוגי הבא?" התכנסו לדיון נציגי הגופים הרלוונטיים שמלווים את הבוננזה שנחתה בשנים האחרונות על המשק הישראלי. בוננזה כלכלית שעלולה, עם קצת חוסר מזל והרבה רשלנות, להפוך לאסון סביבתי, אנושי וכן – גם כלכלי.
ממלכה מפוארת ממערב למדינה
מדינת ישראל, למקרה שלא הבחנתם, גילתה בשנים האחרונות את הים: בתוך זמן קצר נהיה במצב שבו רובם המכריע של מי השתייה שלנו יגיע מהים, רוב האנרגיה שאנחנו משתמשים בה תגיע מהים, שלא לדבר על השימוש המסורתי והמוכר יותר: חוף הים הישראלי הוא אתר הטבע, הנופש והפנאי הגדול במדינה, עם רצועה שמשתרעת על פני כ-200 קילומטר.
בקיצור, יום אחד התעוררנו לגלות שלצד המדינה שלנו משתרעת עוד מדינה, אבל דווקא מצד מערב. מדינה שעשוייה ממים ומאוצרות רבים נוספים, ושלשם שינוי אין מחלוקת על כך שהיא שלנו. יחד עם הגילוי המרעיש הזה, התעוררה גם השאלה – איך משתמשים במדינה הזו בתבונה?
הגילויים של שדות הגז (ואולי גם הנפט) הגדולים תפסו את המערכות בישראל לא מוכנות. נכון, היו כאן קידוחים ושדות גז גם בעבר, אבל בקנה מידה אחר, בעומקים אחרים ובכמויות קטנות בהרבה. עכשיו הים הישראלי הופך לנגד עינינו לבאר אחת גדולה. הבאר הזו גם הולכת ומתקרבת אל החוף.
להתכונן למקרה הגרוע ביותר
בימים אלה מקודמים קידוחי נפט 19 קילומטר מול חופי הרצליה ו-16 קילומטר מול חופי אשדוד. במונחים ימיים מדובר בקידוח שמתבצע ממש מעבר לפינה. תאונה אחת יכולה להפוך רצועת חוף שלמה לעיסה שחורה ומזוהמת. את ההשלכות על התיירות, הכלכלה, וכמובן איכות החיים של מאות אלפי ישראלים, אתם יכולים לשער לבד. ועוד לא אמרנו אף מילה על המערכות האקולוגיות.
העובדה שתאונות עלולות לקרות אינה בהכרח סיבה להפסיק לעשות, אבל היא סיבה טובה להיערך לקראתן. הכנס המדובר נפתח בסידרת הרצאות של מומחים מחו"ל שחלקו עם המאזינים הישראלים את מסקנותיהם מהאסונות שהתרחשו בשנים האחרונות בעולם.
ד"ר דני קאלסו, חבר בצוות השיקום של מפרץ מכסיקו מאסון BP, הסביר שבשעת תאונה אחד המרכיבים הקריטיים היא מהירות התגובה, והכוונה לתגובה בשטח – לא על הנייר: אם ציוד חירום חיוני קיים אבל בדיוק נמצא בקידוח באלסקה, ואם יש חוזה עם מומחה אבל הוא בדיוק נופש בתאילנד – עד שהם יגיעו לאתר התאונה הים כבר יהפוך לאמבטיית נפט. בוודאי אם מדובר באמבטיה סגורה כמו הים התיכון.
קלסו המליץ לשומעיו הישראלים לנקוט בגישה שתמציתה: "התכוננו למקרה הגרוע ביותר". כולם הנהנו בהסכמה, אבל ידעו שלפי שעה ישראל רחוקה מלהיות מוכנה למקרה כזה.
עוד נתגעגע לאסון הכרמל
לא הכל שחור (חוץ מהנפט, כמובן): הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה הרלוונטיים נמצאים במירוץ להשגת הידע המקצועי, הציוד והאמצעים לפקח על הקידוחים ולטפל בדליפה ימית. אבל זו בדיוק הבעיה: הם נמצאים במרדף אחרי מציאות של קידוחים שדוהרת קדימה במהירות עצומה.
המציאות דוהרת, וגלגלי הממשלה והתקציב מסתובבים באיטיות משוועת: ממשלת ישראל החליטה כבר מזמן להקצות כ-25 מליון ש"ח למשרד להגנת הסביבה לצורך הצטיידות באמצעים בסיסיים לטיפול בזיהום ים. החלטה יש, אבל הכסף עדיין לא עבר. בהתחשב בעובדה שהבחירות בפתח, קשה להאמין שזה ישתנה לפני אביב 2013.
משרד האנרגיה מסרב בתוקף להעביר את סמכויות הפיקוח למשרד להגנת הסביבה. אם וכאשר תהיה דליפה, האחריות לטיפול בים תהיה של המשרד להגנת הסביבה, שבמקרה כזה יוכל לטעון שהוא נדרש לטפל בדייסה שמישהו אחר בישל עבורו.
לא שזה פוטר מאחריות את המשרד להגנת הסביבה. אנשי המשרד והעומד בראשו, גלעד ארדן, אומרים כבר מספר שנים בכל הזדמנות שאין להם די תקציב, כוח אדם וציוד כדי לקחת אחריות על זיהום ים גדול. ובכל זאת, עד כה ארדן לא הפך שום שולחן כדי לשנות את המצב.
בכנס שנערך באוניברסיטת בר אילן בקיץ האחרון, אמר ארדן ש"הפגיעה הכלכלית והסביבתית מהשריפה בכרמל תחוויר מול אירוע של זיהום בים התיכון". נותר רק להחזיק אצבעות שנבואת הזעם הזו לא תגשים את עצמה.