מעולם לא חשבתי שיבוא יום ואתגעגע לטיסות לאילת של ארקיע. אזכר בהן באיזו דרך רומנטית ונעימה, כאילו המטוסים הן מיטות רחבות ומפנקות שמרחפות בשמיים. אתאווה לשקיות הזעירות של הבייגלך ולקולה הנעים של הדיילת במדיה הכחולים.
לו רק הייתי יודע כי אצא בהפסד שכזה משביתת עובדי חברות התעופה, הייתי חובר בעצמי לעופר עייני כדי לסכל את הסכם השמים הפתוחים. מי צריך שמים פתוחים? שיישארו סגורים. שמעו לי, הייתי השבוע בשמים הפתוחים, באופן המילולי ביותר של הדבר. טסתי לאילת במטוס שאיננו יותר מקורקינט מכונף, שחלקיו נראים כאילו הם עומדים להתפורר, שמעופו כשל זבוב, ובהתאמה גם גודלו. לא הייתי אמור לטוס במטוס הזה כמובן. במקור תוכנן שאטוס לאילת באחת הטיסות הרגילות שכבר שיבחתי קודם, לצורך עבודת הנחייה של אירוע כלשהו. רצו השמים, ודווקא באותו יום החלה השביתה. ערב קודם צלצלה המפיקה, כולה נימוסים וכוונות טובות, ובפיה הבשורה המרה:
"כנראה שאין טיסות לאילת מחר".
"אני מצטער", עניתי, "אני כל כך מצטער" (תרגום: אני כל כך מנסה להיזכר האם בחוזה שלי יש סעיף של ביטול ברגע האחרון, ומה זה אומר על השכר).
מיד עברה לנימה מעשית: "אנחנו בוחנים עכשיו אופציות אחרות" (תרגום: אין לי מה להגיד כרגע, אבל תכין את עצמך לעגמת נפש)
"על מה למשל חשבתם?", שאלתי בנועם (תרגום: תעזי רק להציע שאני אסע ארבע שעות לכל כיוון, ותמצאי עצמך מול הסוכן הגועלי שלי. רוצה את הטלפון שלו? בבקשה. תרשמי: אחת, ארבע, ארבע).
"האמת", הפתיעה, "שישנה אפשרות שנטיס אתכם בטיסה פרטית" (תרגום: מישהו מדביק כרגע כנפיים מפלסטיק לפיאט אונו הישנה שלו, ומרהיב לכנות את זה כלי טיס. נדבר בהמשך).
*
טוב, מיד כששמעתי שמדובר בטיסה פרטית, התהפכה כל הגישה השלילית שלי, וכמו כן הצטערתי שאין לי מעיל פרווה. או תכשיטים כבדים. ייתכן וההרגל שעשיתי לי לצפות מדי ערב בשידור החוזר של "שושלת" הוא שטשטש את חושיי, ופשוט שיערתי שמדובר במטוס פרטי יוקרתי במיוחד, בסטנדרט של "קולביקו" אם לא יותר, ושקלתי להציע שאולי עם שובנו מאילת, נמשיך לניס למשל, או לריביירה אחרת, כזו שבראד ואנג'לינה פוקדים בקיץ עם הילדים הצבעוניים שלהם, ועם עוד אנשים שעמדו בתור הנכון כשאלוהים חילק את הכסף. בדמיוני אני שב משם במטוסי הפרטי, אהובי היווני ואני שזופים היטב, עושים אהבה בשחקים.
בדיעבד, אכן מצער שאין לי מעיל פרווה. אם כי סביר להניח שגם להקה שלמה של שועלים שעירים לא הייתה מצליחה לחמם אותי על המטוס המחורר הזה. פשוט היו בו חורים, בחיי. ואת הדלת שלו צריך היה לטרוק ארבע פעמים כדי להגיע לסגירה אופטימלית, כמו רנו. כלומר כשטסנו בגובה מי-יודע-כמה-רגל, חדר האוויר הקר שבחוץ פנימה, ולמעשה השווה את הטמפרטורה. מי שחשב שהגיהינום הוא מקום חם, טעה בגדול. הגיהינום הוא כאן, ואני בתוכו, עטוף בשמיכת פליז בצבע כחול-מתנ"ס, רועד מקור ומפחד ומבחילה איומה. התאבדות מעולם לא נראתה אופציה ריאלית יותר. או פשוטה יותר. הישענות קלה על הדלת ואני גם ככה צונח למטה, לתוך מצדה, ומצטרף לאחיי הגיבורים שעשו את זה קודם.
*
הו הסבל. תמיד חשבתי שלסבל ערך מוחלט. אימוני כושר הם סבל. אהבה נכזבת היא סבל. כמה מעט ידעתי על החיים. הסבל הוא לגמרי עניין יחסי, וסבל כמו שסבלתי בטיסה הספציפית הזו, הופך את כל העינויים שהכרתי בחיי לעוגת שמרים חמה שיצאה הרגע מהתנור, עם מרשמלו וחלבה בצד.
אם הייתי שוגה בדימוי הזה תוך כדי הטיסה סביר להניח שהייתי מקיא את נשמתי שם, ואז דווקא מברך על כך שהמטוס הזה כה מאוורר. אבל לא במטאפורות עסקתי עודי באוויר, אלא בתפילות. בזמן שהמטוס צלל – אני לא מגזים – צלל לתוך שדה התעופה של אילת, קרוב לבורא עולם אי פעם, נשבעתי לו להיות טוב ונוח ולא שיפוטי, אם רק ידאג לשלומי ולשלומם של הנוסעים האחרים.
אה כן, זה המקום לציין שמלבדי ומלבד הטייס, היה על המטוס גם טייס משנה, וגם טל ברמן שותפי להנחיה, ולמרות שהודה בכך שהייתה טיסה קשה במיוחד, לא הפגין מצוקה מעבר לזה. ודאי לא משהו שמזכיר אותי אחרי הנחיתה, שוכב על המסלול עם הפנים לאספלט ומתמקח בקול רם עם הבחילה שלי, שרק תסכים כבר לעבור.
למה אני כל כך חלש? למה מלודרמה פיזית מלווה אצלי כל אי נוחות? המראות עושות לי בחילה, ונחיתות, ונסיעות ארוכות ומעט שעות שינה. לאחרונה הכל בעצם. כל הזמן יש לי בחילה, וממגוון סיבות.
"אולי תלך לרופא?", הציעה לי חברה. אין צורך. אני יודע מה תהיה הפרוגנוזה: יש לי שחפת. או סקארלטינה. או איזו מחלה ספרותית ענוגה אחרת, שתסמיניה הם חיוורון, רזון וכמובן בחילה. אולי עצבים. פעם עצבים רופפים נחשבו למחלה. נראה לי שיש לי את זה.
הצרה היא שאני כה אמון על דינמיקת העלמה במצוקה, שבלי לשים לב, כל מי שמסביבי, גברים בעיקר, אוטומטית תופס את התפקיד הסופרמני ומבקש להציל אותי מעצמי. אפילו הטייס, שחווה כבר טילטולים בחייו, נראה מטולטל מאוד ממצבי, ובטיסה חזרה הקפיד להסתובב אחת לדקה ולברר לשלומי.
"שלומי נפלא", רציתי לומר לו (אך פחדתי לפתוח את הפה פן ארסס אותו בטעות בקיא), "חוויתי הארה. רגליים איתנות על האדמה הן כל מה שבנאדם צריך. די לקיטורים. מעתה אשמח בחלקי".
*
אהה. בטח. מילמולים ריקים של אדם במצוקה. הזיות של ורטיגו. הלא כבר בדרך חזרה משדה דב נתקעתי בפקק תנועה אימתני וצלצלתי לחבר להגיד לו שבא לי למות.
"כולה פקק תנועה", הוא רטן. אגב, אם יש מילה בעברית שאני מתעב זו "כולה". "תפתח את הרדיו, תדליק מזגן. תהנה לך מהדרך".
"טיפש", הטחתי בו, "הלא ידוע שמזגן עושה לי בחילה".