"ששששש...", היא מהסה אותי, קצת בפאניקה, "שהקטנה לא תשמע".
"אפשר לחשוב, אני לא מתכוון לתאר עכשיו איך ילדים באים לעולם מהפין והפות. רק להגיד שכל הגשם הסגול והירוק הזה מהשמים זה חתיכת דבר מגעיל ורדיואקטיבי, את לא חושבת? כאילו שמחר נתעורר עם יד שלישית".
"אני מעדיפה שלא נדבר על זיקוקים ליד הילדה", היא לוחשת, "היא נורא רצתה ללכת לראות השנה, ולא לקחנו אותה".
"כבוד! איך התחמקתם?"
"אני קצת מתביישת להגיד", היא עונה בעצב. "היא כל כך התעקשה, אז בסוף העמדתי פנים שאני מדברת עם מישהו חשוב בטלפון, ואז אמרתי לה שאני מצטערת, אבל הודיעו לי עכשיו שהממשלה ביטלה את הזיקוקים".
"את עלובה. אני לא מאמין שהיא קנתה את זה".
"תופתע לגלות עד כמה אזכור של גוף סמכותי עושה רושם על ילדים. בדיעבד, אני חושבת שהייתי יכולה להגיד לה שהעירייה ביטלה אותם, ואת הקלף של הממשלה, לשמור לשנה הבאה".
מי יאשים אותה, תגידו לי? כל שנה מחדש ביום העצמאות המסכנה נגררת לבמות המחרידות האלה, עם הצפיפות הבלתי אפשרית, והגשם הסגול, והספריי קצף והנקניקיות וכל האנשים. די! כמה אפשר? בשלב מסוים מותר לבנאדם להשתמט מחובה הורית אחת, פשוט משום שאין לו יותר כח
אחר כך אכלנו, ואכלנו עוד, וראינו שידור חוזר של "פעמוני היובל" בטלוויזיה וזכרנו את כל הנאמברים. החמאנו לעצמנו על כך שאנחנו מקפידים להיפגש כל שנה בערב יום העצמאות, במה שכבר מזמן אנחנו מכנים "מסורת", והנה גם השנה נפגשנו, מינוס זוג אחד שלא מצא בייביסיטר, ועוד חברה שהודיעה שלא תבוא "בגלל הילדה", ואיכשהו זה נשמע כמו תירוץ מניח את הדעת.
כן, עושה רושם שאנחנו אנשים מאוד מאוד מבוגרים. מאוד עייפים, ומאוד מבוגרים. שוחחתי עכשיו ארוכות בטלפון, וצר לי להודיע שהממשלה ביטלה אותנו.
*
למען האמת התחלתי להרגיש זקן עוד ביום הזיכרון, משום שאת כולו העברתי בצפייה מרתונית בשתי העונות של "גירלס". חלילה אני לא רומז שכולם כמוני, מחפשים באקסטטיות משהו מתקבל על הדעת לראות בטלוויזיה בימי אבל. אני בטוח בכך שאתם אזרחים טובים שצופים באדיקות בסרטים הדוקומנטריים על מלחמת יום כיפור. כשלעצמי, הגעתי למסקנה שיש גבול לכמות הסיפורים שוברי הלב על ילדים בני 20 שמתו במלחמה שאני מסוגל לשמוע, ושזה לא בהכרח עושה אותי אדם רע.
אז ראיתי "גירלס". אני לא יודע איך עובד הוי.או.די של "הוט". בזה של "יס" כנראה התלבטו האם ראוי לפתוח לצפייה את התכנים, או להחליף אותם בשקופית משכנעת של נר נשמה, ולבסוף החליטו לחנך את המנויים שלהם לצפייה מצפונית: פתחו את הוי.או.די אבל חתכו החוצה את כל הקומדיות והמוזיקה, ומה שנחשב "שמח". כלומר, פרק מטופש של "שני גברים וחצי" איננו דבר ראוי ליום הזיכרון ושיתבייש כל מי שחושב אחרת, אך צפייה ב"משחקי הכס" למשל, כמוה כהתייחדות עם זכר הנופלים. מה שתגידו. לפי אותו ההיגיון אגב, צפיתי ברוב העונה הרביעית של "האישה הטובה" במהלך יום השואה. זו תקומתי.
נמנעתי עד כה מצפייה ב"גירלס" בעיקר משום שכולם צפו בה ונורא התלהבו ממנה, ואני מודה שזה קצת טרן-אוף בשבילי. אני אוהב להרגיש מיוחד. מה גם שקשרו לה כמה כתרים כל כך מוגזמים, אמרו שהיא "מדברת בקול של דור שלם", ואני מה לי ולסדרות שמדברות בקול של דור שלם? מבחינתי "האישה הטובה" היא הסדרה שמדברת בקול של הדור שלי. די לי בה. ובכל זאת, "גירלס", סליחה שאיחרתי, היא פשוט סדרה מעולה. אני לא אפרט מעבר לכך, גם כי תראו בעצמכם בשבועות או משהו, וגם כי אני ממהר כהרגלי להגיע לסיבה בגללה הצפייה הסבה לי סבל.
אתם יודעים בת כמה הייתה לינה דנהאם יוצרת הסדרה ערב עלייתה? 24. עשרים ופאקינג ארבע. זו יריקה בפרצוף. בגיל 24 היא ישבה וכתבה סדרה מבריקה על בני 24, שעה שאני לתומי חשבתי שצריך להיות לפחות בן 44 כדי לראות את החיים מבעד לעיניים כל כך חכמות, ולכתוב סדרה מבריקה באמת. ובכן לא. כל שנותר לי כעת הוא לקפוץ מהקומה ה-24.
למה כולם לאחרונה בני 24? איזה גיל מעליב. 24 זה גיל איום ונורא, בעיקר משום שהוא גורם לגיל 34 להיות איום ונורא. אני בן 34, ולתחושתי, כל עוד אתה בגיל שבו אנשים שצעירים ממך בעשור עובדים כמתדלקים או מלצרים, או כל דבר אחר שעוזר להם לחסוך כסף לטיול הבא לברילוצ'ה, הכל בסדר. כשאנשים שצעירים ממך בעשור מתחילים לכתוב סדרות וליצור ולהתעשר, ולהפוך אותך לבנאדם שמקנא באנשים שצעירים ממנו בעשור – זו תחילת הסוף.
ואני יודע שנותרו לי עוד כמה שנים טובות. הפסיכולוגית שלי למשל אמרה לי שרבי עקיבא למד קרוא וכתוב בגיל 40, ואני עניתי לה שטוב שכך כי תכלס אני קרוב יותר לגיל 40 מאשר לגיל 24, שזה בנפרד, נתון מזעזע. מסכנה, ניסתה לנחם אותי. כבר אמורה לדעת שאין לי חצי מהאמביציה המפורסמת של רבי עקיבא, ושבגילי יכול למאוד להיות שרשימת הדברים שלא אעשה בחיים האלה היא די ארוכה.
*
למשל קעקוע. יש לי חבר שיש לו עשרה קעקועים במקומות שונים בגופו, ולא רק שלפעמים אני מקנא בקעקועים שלו, מזה זמן שאני מאמין בכל ליבי שהייתי יכול להראות מאוד חתיך עם קעקוע. בדמיוני אני שזוף ומקועקע על שפת הים, וכל הרוחצים מביטים בי בעיניים רעבות.
"אז תעשה", הוא אומר לי, "מה הבעיה?".
"הבעיה היא שאני בן 34, ואם לא עשיתי קעקוע עד עכשיו אני כבר לא אעשה".
"למה? גם אני בן 34 ועשיתי עכשיו עוד קעקוע. מה ההבדל?".
ההבדל הוא שלמרות שאין שום בעיה עם קעקוע בגיל 34, יש בעיה חמורה עם קעקוע ראשון בגיל 34. זה קצת כמו לאבד את הבתולים בגיל 34 – מה שלא תעשה עם זה, זה לא יהיה קול. גם אם הסקס יהיה הכי מדהים בעולם, הרי הגעת עד לאן שהגעת מסיבות שבבסיסן הן פאתט. את הקסם חסר האחראיות של הקעקוע הראשון שלך בגיל 24 החמצת, ועכשיו אתה סתם איש זקן שיושב ומתפלל שהמחט לא מזוהמת.
זה הכל. אז שלא יהיה קעקוע. וואטאבר. זו לא ההחמצה הגדולה של חיי. אני רק חושב שאם אני כבר יושב בערב יום העצמאות ושואל את עצמי האם בשר אדום זה רעיון טוב בשעה כל כך מאוחרת, ומקטר על כך שזיקוקים זה זוועה – היה יכול להיות נחמד לו היה לי איזה שדון על הקרסול, או ירח על הכתף, או כל ציור אחר שיזכיר שפעם, לפני עשר שנים בערך, לפני שהממשלה ביטלה אותי, הייתי אדם שרואה אש צבעונית נופלת מהשמים, וחושב שזה דווקא נורא יפה.