כאמור, אני במצב רוח קייצי, כולל סט של דעות קייציות במיוחד, וצפייה קייצית אדוקה בשידורים החוזרים של "שושלת". מה שהתחיל כגחמה נוסטלגית, ואמור היה להסתיים מהר ובאותה בחילה קלה שאחטוף אם אוכל עכשיו ביסלי גריל, לראשונה אחרי 25 שנה, הפך להתמכרות כנה. אני לא צופה ב"שושלת" מזווית קאמפית בלבד, כלומר רק כדי להתפעל מזה שהם אוכלים קוויאר בכפית, ושללינדה אוונס יש צוואר עבה כמו של קרנף – אני צופה בזה בשיא הרצינות. אני חי עכשיו בשנת 1986 ומחכה בכיליון עיניים לפרק הבא, כדי לדעת מה התכסיס שאלקסיס תשלוף עכשיו, ומי לעזאזל יקבל לידיו את המניות של דנוור קרינגטון.
"את מרגישה שאני מטומטם יותר לאחרונה?", שאלתי את הפסיכולוגית השבוע.
"אני מרגישה שאתה חושש לאבד את דעתך", היא ענתה לי.
לך תסמוך על פסיכולוגים. הפניתי שאלה זהה לחבר, וקיבלתי את התשובה "כן, בהחלט".
"אתה סתם כועס כיוון שלא רציתי שנצא אתמול בערב כי הייתה לי תחושה נבואית שהדייר דור דמארי יוריד חולצה, ולא רציתי להפסיד".
"בכלל לא", הוא אמר. "נשארתי בסוף בבית. היו לי כאבי תופת בחניכיים. הרגשתי שמישהו חותך לי את הפה בסכין יפנית".
"זו בטח סתם דלקת. תגרגר מי מלח".
"גרגרתי".
תשתה אופטלגין נוזלי".
"שתיתי".
יש משהו שעוד לא עשית?"
"עוד לא התאבדתי".
"טוב", עניתי, "בוא נחכה למחר".
לא רק גחמה נוסטלגית: שיר הפתיחה של שושלת
אתם מבינים עם מה אני מתמודד? בחיי האלטרנטיביים מתנהלים קרבות שליטה אדירים ורומנים מלאי תשוקה והקוויאר נאכל בכפית. מה לי ולבעיות הארציות החיוורות של החברים שלי? לאחד כואבים החניכיים, ולשניהלא הצליח העוף. השלישית הגדילה לעשות והלכה לפילאטיס יום אחרי יום(!). אין מה לומר, חייה הם עלילת ספרו הבא של ג'ון לה-קארה.
*
עניין מוזר יש לי עם שושלת. בפרקים שמשודרים כרגע בשידור החוזר היומי, סטיבן קרינגטון בדיוק מתגרש מקלודיה, אשתו הנוירוטית, ושוקל להתחיל בחיים חדשים עם לוק, מנהל יחסי הציבור ב"קולביקו", הומו מחוץ לארון, שמפציר בו ללכת אחר ליבו. נדמה לי שהייתי בן שמונה או תשע כשהפרקים האלה שודרו לראשונה. אסור היה לי להישאר ער בשעה ששודרה "שושלת", אך במעין מהלך חינוכי מפוקפק, אופייני מאוד להוריי העצלים, הרשו לי לראות את הפרק השבועי מהמיטה שלי שניצבה במאונך לפתח החדר, בתצפית מושלמת לסלון. כך יכלו אבא ואמא לספר לעצמם שיש חוקים בל יעברו בבית הזה, וזאת מבלי שיצטרכו להתווכח איתי, ולהתמקח על שעת העוצר. צריך להכיר אותם בשביל להבין כמה זה קלאסי.
מוזר שאני לא זוכר את היציאה מהארון של סטיבן
המוזר הוא שאני לא זוכר את סטיבן ולוק. אני זוכר את אלקסיס ודקסטר, אני זוכר שקריסטל נפלה מהסוס ודניאל ריס נישק אותה, אני זוכר שסמי ג'ו חטפה את קריסטל והחליפה אותה בריטה, כפילתה. את סיפורם שובר הלב של סטיבן ולוק, שאמנם לא נראו מעולם נוגעים זה בזה, אבל הוצגו כבני זוג בכל דרך בה מכבסת המילים בשפה האנגלית מאפשרת (אין אה ריליישנשיפ, איי הב פילינגס פור הים, וכאלה), אני לא מצליח לזכור. בתודעה שלי ידעתי שאני הומו כבר אז, גם אם לא נתתי לזה את השם המדוייק, ואני בטוח שאזכורים הומואיים שונים עוררו אצלי תחילתה של הזדהות – איך שכחתי את סטיבן ולוק?
"יכול להיות שלא הסכמתם שאצפה בסצנות שלהם?", שאלתי את אמא שלי.
עוד אחת שלא מסכימה לדברים. "למה?", היא תמהה.
"אולי כי חשבתם שזה משהו גס?"
"אני לא זוכרת שאלקסיס הייתה אישה מאוד צנועה", ענתה לי, "אם הרשינו לך לראות אותה עם המאהבים שלה בג'קוזי, מן הסתם הרשינו לך הכל".
*
נהוג לחשוב שסטיבן קרינגטון הוא דמות הומואית מאוד חלשה ומאכזבת, בעיקר משום שרוב הזמן הוא מתחתן עם בחורות, שזה באמת דבר מטופש לעשות כשאתה הומו. עם זאת, בין אם בדעה צלולה ובין אם באשמתו של הקיץ, הפרקים שמשודרים כרגע ומתארים את סיפור אהבתו ללוק, מפתיעים באומץ ובכנות שלהם. עכשיו למשל הם דנים באפשרות שסטיבן ובנו הקטן יעזבו את אחוזת קרינגטון ויעברו לגור אצל לוק כמשפחה לכל דבר.
מובן ששנייה לאחר מכן בלייק ממהר לחדר העבודה כדי לקיים שיחה דחופה בטלפון החוגה שלו, וג'ף הדביל יושב אל שולחנו נטול המחשב וממלא כל מיני טפסים, ואתה מיד נזכר שזו סדרה מאוד ישנה, שגיבוריה מאוד מגוחכים. תכף תתקיים גם חתונתה של אמנדה עם הנסיך ממלדביה– עוד קו עלילה מטורלל במיוחד – וכשחיילים טובחים באורחים (משהו שקשור במורדים המלדיביים. אלוהים, עזור לי), לוק הוא הראשון למות. המוות נראה היה אז כמו דרך מאוד אלגנטית לחנך את סטיבן ואת הצופים לחיי משפחה קונבנציונאליים. על פי ההגיון של שנות שמונים, אם לא היו יורים בו, כבר היה ממית אותו האיידס, אז מילא.