2011 הולכת ואוזלת. בישראל אין רגע דל, ואם יש כזה אנחנו דואגים להכחיד אותו. ובכל זאת, השנה האזרחית שאנחנו חותמים ייצרה תהליכים, שבמבט לאחור ייחשבו כנראה היסטוריים. תנועות המחאה העולמיות, שעברו באופן סיבובי והזינו האחת את השנייה בדימויים, תכנים ואסטרטגיות, הגיעו לפינות רבות בגלובוס. המזרח התיכון בער ב"אביב הערבי", הודו במאבק בשחיתות השלטונית, ארה"ב בקריאות מימין ומשמאל לנער את השלטון ואת ההון, אירופה בתביעות לשוויון, צ'ילה במאבק סטודנטים עצום ואפילו בסין ואירן לא נפקדו קולות מהפכניים, שנתקלו בדיכוי אפקטיבי לעת עתה.
בכל אלה, וגם בישראל עם מחאת הצדק החברתי שלנו, המאבקים נבנו במהלך של שנים שבו האמון של אזרחים בשלטון שלהם הלך וירד. סקרים עקביים, בעולם כמו בישראל, מראים על ירידה מתמשכת באמון של האזרחים במוסדות שלטוניים, מה שבא לביטוי גם בשיעורי הצבעה נמוכים והשתתפות פוליטית דלה.
כפי שהמהפכה הצרפתית טלטלה את הסדר המלוכני של ימי הביניים, ומלחמת העולם הראשונה ואחריה השנייה הביאו להסדרים דמוקרטיים שאפשרו קול שווה באופן פורמלי לאזרחים, כולל נשים, עניים ומהגרים, כך גם המאבק העולמי הזה יכול לסמן "מפץ גדול" דמוקרטי. השורה התחתונה בכל המאבקים הנוכחיים, עם הסגנונות וההקשרים המקומיים השונים, הייתה: קצנו בהסדרים הפורמליים. אילו לא עובדים ל ט ו ב ת נ ו. לאזרחים חייב להיות כח גדול יותר, גם בין בחירות, להשפיע על החברה בה הם חיים.
באופן מעניין, הביקורת והמאבק באו מימין ומשמאל. במזרח התיכון פעילים חילונים-ליברלים נאבקו לצד פעילי תנועות אסלאמיות. אנשי "מסיבת התה", הרפובליקנים הקיצוניים, השמיעו ביקורת דומה מאוד לאקטיביסטים הפרוגרסיביים מתנועת "לכבוש את וול סטריט". כל זה מבטיח שהתסיסה לא תדעך במהירות. המפגינים במצרים יכלו להסכים על הדחת מובארק, אבל יתקשו לשתף פעולה מכאן והלאה.
ובכל זאת, שנת 2011 היא שנה בה ההמון, הרוב, התעורר משנת הייאוש והאדישות, קם מכורסת הטלוויזיה או מלחמת ההישרדות בעוני, והפגין את כוחו. הפנים של הרוב לא תמיד מוצאות חן בעינינו, במיוחד אם אנחנו שבויים בדימויי תקשורת סינתטיים, אבל המציאות הנושכת חייבת לצוף. ההתמודדות שלנו, החברים באותו רוב, תקבע את עתידנו.