הימים של טרום יום הזיכרון, בואכה יום העצמאות, הם ימים דחוסים במשמעויות לאומיות, היסטוריות וגם אישיות. ימים של עצב, שמחה, גאווה וחשבון נפש, ואפילו הטלוויזיה מזגזגת בין תכניות שכול מחד ובידור מאידך.
השנה נוספה אל הקלחת פרשת הכבאים. משפחות הכבאים שנהרגו בשריפה בכרמל דורשות, בעידוד שר הפנים אלי ישי, "להיספר" כחללי מערכות ישראל לכל דבר ועניין, ולהיכלל בטקסי יום הזיכרון. כמו בסיפורים רבים מהעת האחרונה, הגיבוי שקיבלו לכאורה מראש הממשלה לא עמד מול ההתנגדות הראשונה שעלתה, הפעם מצד שר הביטחון.
העיסוק בשכול חייב להיות עדין ורגיש, וכאשר ידיים פוליטיות גסות בוחשות בו, הן מקדיחות את התבשיל. ברור שהמשמעות הסמלית של ההכרה חשובה ביותר למשפחות, ודאי כאשר הן עורכות השוואה למשפחות הסוהרים והשוטרים שנהרגו באותו אירוע בדיוק ושלמען הצלתם מסרו הכבאים את חייהם.
אבל יש כללים הממסגרים את היום הזה כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה. פריצת המסגרת בשם כאב אישי, שמולו לא ניתן לעמוד, הוא מתכון לאין כללים. אי אפשר גם להתחמק מהתחושה החמוצה ששר הפנים מנסה להשלים על גב המשפחות את קמפיין ההתנערות שלו מאחריות. האם צריך לשנות מוסד ותיק כמו יום הזיכרון רק בשביל לשמור על התדמית הציבורית של שר כזה או אחר?
מדינת ישראל, כמו מדינות אחרות, בחרה לייצר מסגרת הנצחה מיוחדת לחלליה הצבאיים. פעם הכל היה ברור יותר, החללים היו חיילים והמערכות היו מערכות. מאז, המלחמות הפכו מורכבות יותר וכוללות את העורף באופן אינטנסיבי. גם מקומם של הרוגים אחרים במסגרת שירותם לא נפקד. אבל פריצת המסגרת לטובת כל מי שחירף נפשו למטרות חברתיות יכולה לרוקן ממשמעות את יום הזיכרון, כפי שאנו מכירים אותו.
זה לא דבר רע בהכרח. יש לנו צורך אמיתי בגיבורים אזרחיים חדשים, מתים אך גם חיים, שמגלמים חיבור בין אוכלוסיות ויקרבו אותנו להיות חברה דמוקרטית, שוויונית ומכבדת יותר. ועדיין, טוב עשה ראש הממשלה כשהחליט לדחות את הדיון ולא לקבל החלטה כזו בדיון חפוז, ערב יום הזיכרון, המונע משיקולים פוליטיים קטנים. לתפארת מדינת ישראל, אמרנו?