עוד שבוע ניבוש בן שנה - אני לא מאמינה שכבר עברה שנה - והוא כזה מתוק. הוא לא הולך אבל הוא נתלה על דברים ונעמד עליהם, חייבים כל הזמן לרדוף אחריו. כשילדתי את שריי קיוויתי שהוא יתחיל ללכת, אבל חזרתי בי - אני חושבת שכשזה יקרה יהיה לי הרבה יותר קשה. הוא יהיה יותר עצמאי בקטע של לעשות שטויות בבית. עכשיו רק כשהוא זוחל הוא הופך לי את כל הבית.
זה כל כך קשה הקטע של האימהות, אבל בחיים לא הייתי מוותרת על זה. אני אמא צעירה, עוד לא בת 24 וכבר עם שני ילדים, אבל כששואלים אותי אם בדיעבד הייתי מחכה, התשובה היא לא.
בלילות אני עדיין לא ישנה, וזה מאוד קשה. כשהיא מתעוררת, היא מעירה את ניבוש. היא כל הזמן רוצה על הידיים, רוצה להרגיש את חום הגוף שלי. אני שמה אותה עליי, אבל מרוב עייפות העיניים פשוט נעצמות לי, אני לא שולטת על זה. אני מפחדת למעוך אותה במיטה. בשניה שהיא מתחילה לבכות מוטי מסובב את הגוף, כאילו הוא אומר "שלא תחשבי אפילו שאני קם אליה. אין פה עזרה". אני לא כועסת עליו, הוא עובד מאוד קשה. לפעמים הוא עובד עד 11 בלילה, אז אני רוב הזמן לבד איתם בבית.
אמהות יקרות, אשמח לשמוע טיפים - מה לעשות עם השינה של שריי? איך אפשר לתת לה חום בלי שאצטרך להחזיק אותה על הידיים כל הלילה?