נתחיל בזה שעלויות ההפקה יהיו נמוכות. הרי, יש ח"כים שמגיעים עם תקציב ממשלמי המסים (אנחנו) לתקציב בחירות, חוץ מזה, לא צריך להפיק כלום כי הבחירות כבר קורות ובכל שעה יש עוד שינוי משמעותי בנוף של הפוליטיקה בארץ.
את האנרגיה שמוציאים עורכי התוכן על משימות חדשות ב"הישרדות" אפשר לחסוך ולתת את הבמה לסוגרי הדילים וממציאי הגימיקים הכי טובים שיש לנו במדינה. בינינו, היינו צופים בזה.
היינו צופים בתכנית הזו, מקללים את הטלוויזיה, בידור זול וטוב. אין ספק. יכול להיות שהתכנית הזו כל כך תצליח עד שיהיה משתלם יותר לרשתות הטלוויזיה לעשות עונה חדשה של פריימריז כל שנה. בכל זאת, מי לא רוצה להרוויח.
אני ממש יכולה לדמיין, כנראה יותר מדי בקלות, איך שליחי הציבור יכולים להפוך בבת אחת לסלבס מסוג חדש של "האח הגדול VIP". עלינו, הבוחרים, התהליך הזה יקל. במקום להגיע לקלפי ביום של הפריימריז, נוכל לשלוח סמס למי שאנחנו רוצים שיעבור לשלב הבא.
התכנית הזו היא שוס, אני אומרת לכם, אני די בטוחה שרבים מהמתמודדים לא יתנגדו לרעיון. הרי, במקום לריב על זמן מסך בתכנית ביקורתית, הם יוכלו לריב ללא סוף ולתקוע אחד לשני סכינים בגב 24 שעות ביממה.
בינינו, יש רק דבר אחד שנפסיד מריאלטי מסוג זה. אנחנו יכולים מאוד בקלות להפסיד את המעמד, את הערך, את טיב הדיון, את התכניות האופרטיביות שבגללם בתכל'ס האנשים האלו אמורים להיבחר.
מכונת הגסות
לא התפקדתי לאף מפלגה, אז עבורי השבוע האחרון של הפריימריז במפלגות כמו "הליכוד" ו"העבודה" היה יחסית שקט, רגיל. כמו כולם גם אני פתחתי עיתונים, ראיתי חדשות, הקשבתי לרדיו וגיליתי שכרגיל יש כאוס, המון צעקות ומעט מאוד תשובות קצרות וקולעות לנושאים שרלוונטיים לחיים היומיומיים שלנו.
ובינתיים - הרבה מאוד יחסי ציבור, ראיונות בהם מנסים לרמוס את כל האחרים, חוגי בית בהם מחבקים, אומרים על מה שניתן ושיכול להשפיע, משנים את הנוסח, העיקר שמי שהולך לקלפיות בבחירות לרשימה ישתכנע שהג'וב הבא שייך להם.
הטלפונים עובדים שעות נוספות. מתנדבים ועובדים מקבלים תדרוך על האופן בו צריך לדבר עם המתפקדים, איך לשכנע, לזכור לקחת פרטים, להגיד את הסיסמאות שנוגעות במיתרי הרגש לכל בוחר ובוחרת. כנראה שהמכונה הזו עובדת כל כך טוב שכולם עובדים באותו האופן. כנראה שזו הסיבה שבגללה שבוע הפריימריז הזה שעובר על כוחותינו (אנחנו, האזרחים) הוא שבוע מלא בגסות, באגרסיביות, בנדנוד בלתי פוסק עבור אלו שעתידים לבחור את הרשימה של המפלגה לכנסת.
שבוע שלם שאני מקשיבה לאנשים שמספרים על כמויות הטלפונים האינסופית שהם מקבלים מהמתמודדים, מאינספור המילים שנשפכות לכיוונם, כמות המשפטים שכל מתמודד פותח בלהגיד את המילה "אני". ותוכניות העבודה? והערכים? והעקרונות? אלו פחות חשובים. בכל זאת, להיות חבר כנסת זו עבודה די מכניסה, יותר חשוב שיהיה כיסא ממה שבסוף עושים איתו. לא?
הזיכרון הקצר
מבצע עמוד ענן רק נגמר. שמונת ימי הלחימה בהם אנשים עזבו את בתיהם והלכו למילואים, בו אנשים ישבו במקלטים, בו אנשים בכל הארץ התחילו להיכנס להוויית מלחמה ואז נשלפו ממנה שוב, עברו במהרה.
הכריזו על הפסקת אש, אנשים התחילו לחזור לשגרה ובינתיים המסע אל הבחירות הפנימיות חזר לקדמת הבמה. בבת אחת התחילו שוב חוגי הבית, התשדירים, ההבטחות, הדיבור האינסופי של המועמדים והמועמדות. כאילו כל אלו רגילים לזיכרון הקצר של הציבור, מבינים שעכשיו צריך לחזור לעבוד חזק על מנת להיבחר.
הדבר שהכי מרתיח אותי בהתנהלות בשבוע האחרון הוא שנדמה לי שכל שליחי הציבור במתמודדים על מקום ברשימה לכנסת מדברים הרבה יותר משהם מקשיבים. הרי, אין צורך להקשיב, להפגין חמלה, להראות רוך, הבנה, תת את הבמה דווקא לבוחרים ולא לנבחרים.
איך קרה שמערכת בחירות שלמה מתנהלת רק תקשורתית? רק בסיסמאות? רק בלדבר ולא בלהקשיב לבוחרים? מי שמועמד לפריימריז לא צריך למכור לנו את הסיסמא שלו - הוא צריך למכור לנו חלומות. חלומות על מה יהיה במדינה הזו אם הוא או היא יבחרו. מה הוא או היא יעשו על מנת שאנחנו נוכל לחלום את החלומות הפרטיים שלנו ולהגשים אותם.
יש כאן זיכרון קצר גם למה שאנחנו רוצים שיהיה כאן. לחלומות שלנו. כנראה שזה מה שקורה כשרק חושבים על המינוס בבנק, ועובדים 12 שעות ביום. אז אם אני יכולה להזכיר לכולנו רק משהו אחד קטן- החיים שלנו הם לא שוק בשר. החיים שלנו הם הדבר היקר ביותר שיש, הרבה יותר מכסף, הרבה יותר מאיזו עסקה שמישהו סוגר בשביל עוד מאה קולות בפריימריז. ומי ששוכח את זה - שילך הביתה.
משדרות רוטשילד לכנסת
במפלגת העבודה יש נציגות של אנשים שהיו במחאה החברתית. הבחירה שלהם לרוץ היא מבורכת. יש אנשים שרוצים לשנות מבפנים וזה בריא וחשוב. בכל זאת, אני חייבת להודות שלא מספיק להיות מזוהה עם המחאה. יש צורך להזדהות עם השיח שלה, עם האופן שבו היא התנהלה, עם סימון מטרות שמתיישבות עם הדרישות של המחאה החברתית.
ואחרי כל זה, חייבים כל המתמודדים שמזוהים עם המחאה החברתית להבין שעכשיו הם משחקים משחק, משחק שאזרחים רבים במדינה לא מכבדים יותר מדי, מרגישים שהדרך היחידה לצלוח אותו הוא במרמה, בדורסנות, בסגירת "דילים" ובדיבור בסיסמאות ובאוויר.
אלו שהחליטו להתמודד בפריימריז עליהם יש חובת הוכחה הרבה יותר גדולה. המעבר החד בין לצעוק "צדק חברתי" לבין להחליט להיכנס למערכת פוליטית מסואבת בה כולם חייבים "לשחק את המשחק" מחייב את אנשי המחאה בפוליטיקה לעשות אחד משני הדברים.
אופציה ראשונה היא ללכת עם השיח של המחאה החברתית עד הסוף, מה שאומר שהמחויבות לשקיפות מוחלטת, לערכיות בלתי מתפשרת,לאמירת האמת בפרצוף, ליצירת חוקי משחק חדשים ולזכור כל הזמן מאיפה הגיעו ולמה הם ממשיכים. אופציה שנייה היא להפוך להיות שחקנים קלאסיים במשחק הפוליטי, להתקרנף, לשים את החליפה, לשבת באור הפלורוסנט ולדבר בשפה של הפוליטיקה הישנה והמסואבת. הבחירה באופציה השנייה היא לגיטימית, אבל המשמעות שלה תהיה שלא תהיה מחאה בפוליטיקה.
האמת, אני נגעלת מהשיח הפוליטי בארץ. מגיע לנו, לאזרחים, הרבה יותר. המתמודדים שיבינו את זה, יאמינו בזה ויפעלו לפי העיקרון הפשוט שהבוחרים הם העיקר ושהם לא מטומטמים - להם אני מאחלת בהצלחה.
אתם יכולים לעקוב באופן שוטף אחרי דפני בעמוד הפייסבוק שלה, ושל עמותת "ישראל מחר".