מתקן אדם, שנת 2002. גלעד שלמור, נער רמת שרוני ממשפחה מבוססת עם חלום ציוני על שירות קרבי, מתגייס ליחידת דובדבן ומתחיל טירונות. הם היו קבוצה יחסית קטנה, 20 חיילים ושלושה מפקדי כיתה. "במבט לאחור לא הייתי נותן לאנשים האלה לפקד על עמדת כיבוי אש", הוא מספר בחיוך ביישני אך בטון נחרץ ומתחיל לגולל את ההתרחשות הבלתי נתפסת שחווה על בשרו בגיל 18. "את הטירונות שלי העברתי בפלוגה מתעמרת ומתעללת. המפקדים התעללו בנו החיילים גם פיזית וגם נפשית, כאקט חינוכי או סדיסטי", הוא אומר. "אני זוכר שהמפקדים היו מבקשים מאתנו לשתות כמה שיותר מימיות, ומי שלא סיים את המימייה בזמן קצוב היה צריך לשתות עוד אחת, ככה, עד שהיה מקיא, ומי שהקיא קיבל עונש לזחול בתוך הקיא של עצמו. היה לנו גם אוהל עינוים, מי שלא היה עומד בזמנים נכנס לאוהל עינויים וקיבל מכות מהמפקדים. התעללות הייתה בכל החיילים בפלוגה, גם בי".
לקראת אמצע הטירונות הגיע האירוע שגבה את חייו של אחד החיילים והפך לרגע מכונן בחייהם של חבריו ליחידה: "החייל, אהוד שניאור, נשלח לגימלים, וכשהוא חזר המפקדים לא התחשבו בו והחזירו אותו למאמץ הגבוה של שאר החיילים. באחד הלילות הוא שוב לא הרגיש טוב וביקש לראות רופא, המפקדים לא האמינו לו, צחקו עליו, אמרו שהוא בכיין ונתנו לו עונש. בבוקר היה לנו אימון ריצה, המפקדים אמרו שמי שלא מסיים את קטע הריצה תוך שמונה דקות צריך לרוץ שוב. הוא רץ פעמיים. את הפעם השלישית הוא לא סיים, הוא התמוטט ומת במקום".
20 שנה אחרי האירועים, שלמור יודע להצביע עליהם – ועל תגובת התקשורת אליהם - כעל הטריגר לקריירה העיתונאית שלו. "אחרי המוות שלו, במקום לטפל בנו נפשית הצבא החליט לפזר את החיילים של הפלוגה בכל מיני גדודי חי"ר שונים כדי לנטרל את הנורמות הפסולות שלמדנו בטירונות. היה קשה לתפוס את זה, איך זה שאנחנו חווים התעללויות, חייל נהרג בפלוגה שלנו ובנוסף אנחנו נענשים. בשלב הזה התקשורת התערבה והתחילה לפרסם ידיעות בנושא. היו הרבה מאמרים, התקשורת ממש נלחמה עבורנו. בסופו של דבר בזכות התקשורת שינו את רוע הגזרה והחזירו את הפלוגה שלנו לשרת יחד. באותו רגע הבנתי כמה גדול הכוח של התקשורת ושזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, להיות עיתונאי".
כדור גומי בירך, צלעות שבורות מלינץ'
שלמור, בן 38, נשוי מאז 2017 לקולגה שלו, כתבת התחקירים אדוה דדון. הוא נחשב לאחד העיתונאים הנמרצים במדינה, לא אחד שיישב בבית בזמן שהאקשן מחכה בחוץ. מאחוריו עשרות סיפורים משנים של עבודה ככתב משטרה ופלילים בחדשות 12 ונראה שהמעבר שלו לכתבות מגזין מעמיקות יותר רק הגביר אצלו את המחויבות לצדק והארה של הצדדים החשוכים יותר בחברה. לצד הישגים עיתונאיים, הקריירה שלו כללה גם לא מעט פגיעות פיזיות. "כדור גומי בירך שקיבלתי בהפגנה, שאיפת גז מדמיע מהפגנת האתיופים, צלעות שבורות וקרעים בכתפיים מלינץ' ביפו ושאיפת עשן מתוך השריפות בכרמל" – הוא מונה באוזניי.
כנראה יש לך תשע נשמות.
"תשע? תשמעי אני מקווה שהרבה יותר. אם תשע כנראה שאני ממש על הגבול בין חיים למוות, אני חושב שיש לי עוד כמה שנים טובות לחיות".
בחודשים האחרונים שלמור החל לשהות במקומות שונים בארץ ימים שלמים במקום שעות בודדות. זאת כחלק מתפקידו החדש במערכת שאמור להביא תיעוד מעמיק יותר "ממקומות שקופים, כאלה שלא נחשבים סקסיים בתקשורת", להגדרתו. את השבוע הראשון העביר אצל משפחה בטייבה ("היה אירוע דקירה מול העיניים שלי") , את השני בביתו של הרב שמעון פרץ בבני ברק ("לעומת השבוע במשולש, חוויתי יותר התנכלויות במגזר החרדי"), ואת השבוע השלישי הוא העביר על האספלט של תל אביב עם אלה שאין להם בית אחר. לילה בצומת עזריאלי, לילה בחניון בית המשפט ולילה בהוסטל שמיועד לדרי רחוב (הכתבות על השבוע הזה ישודרו בחדשות 12 בימים ראשון ושני הקרובים). "ברחוב הכל קורה", הוא אומר, "בכל רגע קורים מצבי קיצון שאם לא היו קורים לאנשי הרחוב, אלא לאנשים נורמטיביים, כנראה שכל סיפור כזה היה פותח מהדורה".
ההפרדה הזאת בחדשות בין אנשים "נורמטיביים" ל"אנשי הרחוב" בטח מאוד מתסכלת אותך.
"ברור שזה מתסכל. כשעברתי על הכתבה הזו ראיתי סיטואציות אנושיות קודם כל. אז נכון, אני הגעתי לסקר בתור עיתונאי ולא הייתי אמור להיות מעורב בדברים, אבל אני קודם כל בן אדם. ראיתי סיטואציות שהאדם שבי לא יכול היה לעמוד בהן מן הצד ולשתוק".
"את צריכה להבין שברחוב הכול מרגיש לך בהיפר", הוא ממשיך. "בלילה היו שמונה מעלות, היה קפוא, הרוח נושבת ואת ממש יכולה להרגיש את הקור בתוך האוזניים שלך. את חושבת על מקום להתחמם בו ושום דבר לא מספיק. באחד הלילות ישנתי ופתאום משום מקום שמעתי מלמולים מוזרים והרגשתי שמישהו נוגע בי. פקחתי את העיניים וראיתי מול הפרצוף שלי גבר גדול, מטר תשעים, עם שיער ארוך וזקן. פחד אימים. שאלתי אותו מי הוא, הוא ענה את השם שלו ובאותה שנייה כל מה שחשבתי עליו התהפך. פתאום הבנתי שזה לא אירוע שדורש חשש, אלא אירוע שדורש חמלה. ראיתי אותו כאדם מסכן, ספוג בגשם, קופא מקור שסך הכול רצה לגנוב לי את השמיכה. נתתי לו את השמיכה וחזרתי לישון".
חוויה.
"בכל רגע קורה משהו אחר. באחד הימים ראיתי סחיטה באיומים של סוחרי סמים ליד עזריאלי, ברגע אחר הומלס צעיר נחטף על ידי ראשי ארגון סמים. אנשים עוברים ברחוב, רואים את הסיטואציות האלה ומתעלמים. תאמיני לי שאם זו הייתה ילדה מרמת השרון שנחטפת כל המדינה הייתה על הרגליים, אבל למי אכפת מעוד איזה הומלס?".
אתה חושש כשאתה מסתובב במקומות האלה? מרגיש צורך שתהיה לך דרך להתגונן?
"איך אומרים? שוקר חשמלי שמופיע במערכה הראשונה מופעל במערכה השלישית. אני אף פעם לא חמוש ותמיד מעדיף לנטרל את הסיטואציה מילולית מאשר להשתמש בכלי נשק. תמיד שואלים אותי על החשש, אבל הסכנה והפחד הן תחושות שוליות, השליחות העיתונאית גדולה יותר".
נו באמת, אתה מבין שזה יכול להישמע קלישאתי.
"מבנה האישיות שלי מאפשר לי לקחת את הדברים לקצה וליהנות תוך כדי שאני עושה את זה, אבל אני רואה את זה קודם כל כשליחות. אני לא באמת נהנה כשיורים לי מעל הראש או כשצועקים עליי בבני ברק. עזבי, את יודעת מה? אני לא אשקר לך, אני בעצם קצת נהנה".
הו, תודה.
"אני נהנה מהאדרנלין. אז נכון, יש רגעים מפחידים אבל אני חווה אותם כאדרנלין עם עקצוץ קל של הנאה וסיפוק".
הרגשתי שהגבריות שלי עומדת למבחן
הוא נולד ברמת השרון לרמי, בעל משרד פרסום, ואירינה, אשת יחסי ציבור והבעלים של "שלמור תקשורת". "הייתי ילד שהיה לו מאוד קשה בלימודים, אם ההורים שלי לא היו תופסים אותי באוזניים סביר להניח שלא הייתה לי בגרות. אגב, בגלל זה האוזניים שלי נראות ככה היום", הוא צוחק. "חלמתי להיות רוקסטאר, שרתי וניגנתי על גיטרה, פסנתר ומפוחית". הוא מתגאה. "אבל בלימודים התקשיתי, יש לי ADD קשה, כשלא ידעתי תשובות תמיד שלפתי את הבדיחה הנכונה והצחקתי את הכיתה". למרות בעיות הריכוז והמלחמות עם ההורים הוא סיים בגרות מלאה במגמת מוזיקה בתיכון היוקרתי אלון ברמת השרון.
שני ההורים שעסקו ביחסי ציבור לחצו על גלעד להתגייס לדובר צה"ל ("אמא שלי אמרה לי 'כל אחד יכול להרוג', היא מאוד דאגה לי"). אבל הילד המוזיקלי היה נחוש ללכת לשירות קרבי מהרגע שקרא את הביוגרפיה של מפקד סיירת צנחנים הראשון מאיר הר ציון.
סוג של מרד נעורים.
"מרד נעורים מאוד סחי, אבל כן, מרד".
אחרי שהשתחרר הוא טס ישירות לטיול הגדול, ושם ניצל בפעם הראשונה והאחרונה את הכישרון המוזיקלי שלו כדי להשיג משהו. "עשיתי דיל עם הגסט האוס באוסטרליה, שאני מופיע בלובי בתמורה לחדר. תרגמתי שירים של ברי סחרוף והחברים של נטשה וככה מימנתי את הלילות בטיול שלי. זה הכי קרוב שהגעתי ללשיר בהופעה, בינתיים".
את דרכו בתקשורת התחיל כתחקירן בתוכנית בוקר ."אני יודע שהשם שלמור יכול לפתוח דלתות בתקשורת, אני לא תמים, אבל לא רציתי להפעיל קשרים, לא רציתי שיתייגו אותי בתור 'הבן של'. למרות שהיום, ממרום גילי, אני מבין איזו ברכה זו להיות הבן של ההורים שלי". אחרי כמה חודשים כתחקירן הוא קיבל הצעה להיות כתב ב-mako, ולאחר שכתבת הפלילים של האתר באותה תקופה נכנסה להריון וביקשה לעבור לתפקיד אחר, הוא התמנה לכתב הפלילים. "מעולם לא חשבתי לעסוק בפלילים, אבל לקחתי את ההצעה שהציעו לי, רציתי לעבוד קשה". במסגרת עבודתו הוא השיג ראיון בלעדי עם דודו טופז רגע לפני שנכנס לכלא. "ואז התחילו לשים לב אליי", הוא אומר.
כמעט עשר שנים הוא שימש ככתב משטרה, תחילה ב-mako ואז בחברת החדשות. ביולי 2017, בעת שסיקר את הלווייתו של נער בן 16 שנורה על ידי שוטר ביפו הוא הותקף על ידי עשרות אנשים, ויצא משם עם שברים בצלעות וקרעים בכתפיים. "אני לא גבר שביום יום שלו חושש או מפחד, ובאותה סיטואציה של הלינץ' הרגשתי שהגבריות שלי עומדת למבחן. התנפלו עלי 30 אנשים ומצאתי את עצמי כפוף לרצונם. הם בועטים בי מכל כיוון ואני לא יכול לזוז. חוסר אונים, לא ידעתי מה הולך לקרות".
עברה לך בראש המחשבה שאתה יכול לאבד את החיים שלך?
"כן. אבל לא הייתי בפאניקה, הייתי מאוד מפוקס ורק חשבתי איך אני יכול לצאת מזה. בהתחלה ניסיתי לתקוף אותם חזרה אבל ראיתי שזה גורם להם לתקוף אותי יותר חזק, ואז חשבתי להעמיד פנים כאילו שאני מת. אני זוכר שבאותם רגעים נזכרתי באריק קרפ שהוכה למוות ליד הים בתל אביב. שאלתי את עצמי אם יכול להיות שזה יהיה גורלי".
איך יצאת מהסיטואציה הזו?
"זה נגמר בזה שבחור בשם עבד חילץ אותי. אחרי האירוע רציתי להודות לו, הצלחתי למצוא אותו, קבענו פגישה אבל הוא לא הגיע. אומרים שתפקידם של מלאכים זה להופיע ברגע הנכון ולא לחזור יותר, ולמרות שאני לא אדם רוחני אני חושב שזה היה התפקיד של עבד בחיים שלי".
בואי נגיד שאדוה השתכנעה מהר יותר שאני האחד
כשהוא בשטף הדברים, מריץ את אירועי הלינץ' ואת המחשבות שעברו לו בראש באותה תקופה, נכנסת לו שיחת טלפון, על הצג מופיע השם "אדוה דדון". הוא מתנצל, אבל הוא חייב לענות. "קצת מצחיק לקרוא לאשתך בשמה המלא", אני צוחקת. "את צודקת", הוא מסמיק. "ניסיתי לשנות לתקופה אבל זה פשוט לא עבד. שמרתי אותה ככה ביום שהכרנו, כשעבדנו יחד, בטלפון שלה אני גם גלעד שלמור. אבל עזבי את הטלפון, בחיים אני קורא לה גורי".
גורי?
"כן! כי היא גור קטן. אולי היא לא נראית ככה מהצד אבל בבית היא הגורי שלי".
השניים הכירו לפני שמונה שנים, היא אז הייתה תחקירנית במהדורה והוא כתב ותיק יותר. "לילה אחד חיליק שריר (אז סמנכ"ל התוכן של חברת החדשות – ל"ש) התקשר אליי ואמר שתחקירנית צעירה נשדדה באמצע תחקיר. ידעתי מי היא לפני כן אז בואי נגיד שזה לא הזיק להתלהבות שבה הלכתי לעזור לה. הייתי האביר על האופניים הלבנים. הלכנו למשטרה ועשיתי שם פוזות מול השוטרים, דאגתי שיטפלו בה".
הדייט הראשון היה בערב ההוא בתחנת המשטרה, בדייט השני הם הלכו לחפש סוחרי סמים במסגרת תחקיר משותף, ובדייט השלישי רקדו במועדון לילה תל אביבי ("בניגוד מוחלט למנהגינו"). "בתור רווק תל אביבי הייתי יוצא להרבה דייטים באותה תקופה", הוא מחייך, "וכמו את כל הדייטים האחרים גם את הדייטים הראשונים שלי עם אדוה לקחתי בערבון מוגבל, אבל איתה הרגשתי משהו אחר. בואי נגיד ככה, כל מה שהכרתי לפני אדוה היה שחייה בטוחה וקלילה במים הרדודים ובאדוה יש משהו שגרם לי לצלול במים העמוקים".
נו, ספר עוד על ההתחלה.
"הכנתי לה סושי, למשל. אבל אני חייב להודות שהייתי מאוד מסויג ממערכת היחסים הזו בהתחלה. כשהכרנו היא הייתה בת 24 ואני בן 29, ומעבר לזה מאוד חששתי לנהל מערכת יחסים עם מישהי מהעבודה כי פחדתי שזה יהיה לא נעים אם נפרד"
אז כמו כל רווק תל אביבי, גם אתה לקחת צעד אחורה כשזה הגיע למחויבות.
"אני אנצל את זה שאדוה לא כאן לידינו ואגיד שהיא השתכנעה יותר מהר ממני שאני האחד שהיא צריכה לבלות איתו את החיים".
מה זה, "אנצל את זה שהיא לא כאן"? אתה מפחד ממנה?
"ברור, קצת. אבל בואי נגיד ככה, בוויכוח המיתולוגי של מי התחיל עם מי אז היא הייתה יותר בעניין שלי בהתחלה ואצלי לקח לזה יותר זמן להתפתח. אבל מה שיפה בקשר שלנו זה שזה עדיין מתפתח. אנחנו שמונה שנים ביחד וכל יום אני מעריך אותה ואוהב אותה יותר".
"האישיות של אדוה היא כמו בצל", הוא ממשיך. "לעומת הבצל אדוה מריחה נפלא, אבל יש בה כל כך הרבה שכבות. בכל פעם שאני חושב שהגעתי לליבה שלה אני מקלף עוד ועוד שכבה, ובסוף יש ליבה מאוד מאוד טהורה ויפה".
פואטי.
"לא רק אני פואטי. היא תמיד אומרת עליי שאני כמו סברס, קוצני מבחוץ ורך ומתוק מבפנים".
את הטבעת הוא שלף בחופשה באפריקה, בהצעת נישואים לא בהכרח מושלמת. "כתבתי שיר על הזוגיות שלנו ושרתי לה אותו על החוף, הפאנץ' של השיר היה המשפט 'האם את מוכנה להיות אשתי', אבל בגלל שזה היה חלק מהשיר היא בכלל לא הבינה מה אני רוצה. רק כשסיימתי לשיר שלפתי טבעת והיא הייתה בשוק, אבל מיד אמרה כן".
האבהות זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
טקס החתונה של הזוג היה מלא באנשי חדשות, כצפוי, והנחה אותו עודד בן עמי. "רצינו את היהדות בלי הרבנות", מסביר שלמור את הבחירה בדמות לא רבנית. "שנינו אוהבים מאוד את המסורת היהודית אבל לא את הרבנות. התחתנו דרך היהדות שיקרה לליבנו בלי לדחוף לשם את הממסד המיושן והמכביד שנוגד את השקפת עולמנו. לא רצינו לתת יד לגוף שבאופן ממוסד אומר לבני העדה האתיופית או ליוצאי ברית המועצות שהם לא יהודים. ממסד ששולל כל קיום להט"בי וגורם למסעדות לשלם דמי שוחד על עבודה מינימלית של משגיח כשרות. אנחנו רשומים כידועים בציבור במשרד הפנים אבל לא נשואים ברבנות".
בינואר 2020 השניים הפכו הורים לאילן: "שמענו את השיר 'ערב מול הגלעד' של אריק סיני, הוא נפתח במילה אילנות והבנו שככה נקרא לבת שלנו".
איך האבהות?
"האבהות זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני אבא מאושר, מאז שהיא נולדה אני לא מצליח לדמיין איך חייתי בלעדיה".
חרדתי?
"מאוד. אני מאוד חושש לה כמי שתגדל להיות אישה בעולם גברי. קנינו לה ספרים של העצמה נשית ועם גיבורות נשים ותמיד הפאנץ' בסיפורים שאני מספר לה הוא איך האישה הצליחה להגשים את כל החלומות שלה ולא התייחסה לאף אחד שאמר לה שהיא לא יכולה. אני גם לוקח אותה כל יום שישי לשחיית תינוקות ויש לה שם כל מיני אתגרים, כל פעם שהיא מתאמצת אני אומר לה 'את לא מוותרת, בנות לא מוותרות'".
פמיניסט.
"גדלתי לאמא שבנתה בשתי ידיים עסק מצליח. הפמיניזם קיים אצלי לא כאג'נדה או כהגדרה, זה הדי.אן.איי שלי".
גם בבית שלך?
"חלוקת התפקידים ביני לבין אדוה היא חצי חצי - במלאכת ההורות אנחנו מתחלקים שווה בשווה. אבל אדוה יותר דואגת לבית, לזה שהבית יתופעל ויהיה יותר נעים לחיות בו. וזה לא נובע מתפיסות מגדריות, היא פשוט האדם שמנהל את הזמן שלו בצורה הטובה ביותר שראיתי. הכל מסודר ומנוהל כל כך טוב ככה שהיא באמת שולטת ביד רמה בהכל".
על המסך אדוה נראית קשוחה, ואתה לעומת זאת מצטייר כבחור מאוד רגיש.
"מה? איך את יודעת שאני רגיש? אני מנסה להסתיר את זה. מה, זה ככה בוקע? גם כשמזהים אותי ברחוב לרוב אומרים 'איזה חמוד אתה'. לפעמים אני חושב, מה חמוד? אני בן 38. חמוד זו הגדרה לכלבים וילדים. אגב, גם אדוה, שמצטיירת כקשוחה, בבית היא רכה ומאוד דואגת. היא האדם הכי עדין שאני מכיר".
אז יאללה, מתי עוד ילד?
"הלו, אל תכנסי לי לרחם", הוא מחייך.
הלבשה: "שואו רום" - אליהו מדר