"אסור לך לשנוא את עצמך בשום שלב, גם אם ניסית ולא הצלחת"

אחרי הפריצה ב"תכנית קיציס" ושלוש עונות בפאנל של "מצב (/גב) האומה", תם אהרן היה שחקן ספסל בליגת העל. עדיין לא כוכב, אבל הזהות המובחנת של קומיקאי וסאטיריקן מזרחי בן דור ה-Y הפכה אותו לקול הנכון בזמן האוטוטו נכון. ודווקא אז, בדיוק לפני שנה, הוא החליט לככב בליגה השנייה. להוביל לייט-נייט תפור למידותיו ב"כאן 11", הערוץ שמספרו גדול מהרייטינג שלו. בתכנית הראשונה של "פעם בשבוע עם תם אהרן" הוא סיכם את זה בעצמו לפני קטע שעסק בנפגעי מפעל הפיס: "נפתח את הנושא במשהו שאבא שלי אמר לי כשהחלטתי לעזוב הכל ולעבור לתאגיד. 'בוא נדבר על הימורים שיכולים לדפוק אותך לגמרי'".

"אני מאושר מהמוּב שעשיתי", הוא מעדכן כשאנחנו נפגשים השבוע במשרדי "ארצה הפקות". סביבנו כבר עובדים על מונולוג הפתיחה של העונה השנייה ("פעם בשבוע" חוזרת היום, חמישי 20.12, ב-22:00), אבל אני מבקש להתעכב עוד רגע על ההחלטה שלקח בשנה שעברה.

במונחי רייטינג אני מניח שאיבדת 60, 70, אולי 80 אחוז בהשוואה ל"גב האומה".
"כן, אם לא סופרים את הגל הפסיכי שיש לתכנית ברשתות החברתיות. אבל לא הייתה לי שום התלבטות. התכנית זה דבר שרציתי לעשות כל החיים ולא יכולתי לבקש שהחלקים של הפאזל יסתדרו בצורה יותר יפה. גם 'גב האומה' הייתה בהתחלה 'התכנית הכי טובה שאתם לא רואים'. לקח להם זמן לפתח מערכת יחסים עם הצופה, ובעיניי זאת הדרך הנכונה. אני בן 28, יש לי אנרגיה למרתון כזה ואני מאמין ש'איף יו בילד איט, דיי וויל קאם'".

עברת מפאנל למרכז הספוטלייט. הרי "פעם בשבוע" היא ממש ה"תם אהרון שואו". זה וואחד לחץ.
"ברור שאני נותן לצופה את נקודת המבט שלי, אבל צריך לזכור - איטס נוט אבאוט מי. אנחנו מדברים על העולם, על פוליטיקה. לגבי ההובלה, המשמעויות שאתה מתייחס אליהן, אף פעם לא הרמתי תכנית או הובלתי תכנית. אז ברור שזה מפחיד".

לכו תבינו. אתה מראיין את אחד הקומיקאים החדים בישראל, ובסוף יוצא לכם לדבר שוב ושוב על פחד. הנושא עולה לראשונה כשאני מזכיר את הביוגרפיה הלא עקבית שלו: הוא נולד ברמת גן, גדל ברעננה בתור פרח ג'אז, שירת בצנזורה הצבאית ("לא הייתה לי סמכות לשום דבר, רק לקרוא ידיעות שכבר פורסמו. תכלס שלוש שנים קראתי עיתון"), אחר כך חתך להייטק ומשם לסטדנאפ. הבת שלי הייתה שואלת "מה הלו"ז".

הייתה לך ילדות של ג'אזיסט.
"זה לא שעשיתי קראק בברונקס, אבל כן, בתיכון הייתי במגמת מוזיקה והייתי בטוח שאני רוצה להיות פסנתרן. רק אחר כך הבנתי שפסנתרן ג'אז זה משעמם ואף אחד לא רוצה לשמוע את זה או לעשות את זה, חוץ מכמה חבר'ה כמוני שחושבים שככה הם יזיינו".

איפה חשבתם שתזיינו, בשנות ה-30?
"כבר אז זה בטח היה זיון מאוד עצוב. הנקודה היא שהבנתי שאני לא רוצה לנגן למגירה".

זה עדיין לא מסביר איך מגיעים מ'אני הולך להיות ג'אזיסט' למקומך הנוכחי.
"אז לפי הסדר, כשסיימתי תיכון התגייסתי למודיעין ולא נגעתי בפסנתר שלוש שנים".

ניסית להשיג סטטוס של מוזיקאי מצטיין?
"לא. הייתי בגיל שלא היה לי אומץ להתמודד עם כישלון ופשוט לא ניגשתי לבחינות. בבגרות, בריסטל, קיבלתי 100. ובכל זאת לא ניגשתי".

מה אתה אומר. למה?
"אני לא יודע. כלומר אני כן יודע, כי אני הולך לטיפול. אבל אז לא ידעתי".

אם לחזור למשפט של אביך על הימורים, אדם שמפחד מכישלון לא עושה מוּב כמו שאתה עשית לפני שנה.
"לא, לא באותה רמה. אולי בכלל לא. ובאמת שבגלל זה אני הולך לטיפול. כי בגיל 17 לא הייתי עושה את ההחלטות המפחידות של עכשיו. הרגשתי אז שכל העולם יושב עליי, או שזאת לפחות הייתה התחושה. וזה היה סיוט".

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיתפס בטעות. בחיים לא

"פעם בשבוע" היא סאטירה למתקדמים. במובנים רבים היא תכנית חדשות עם פרשנות קומית, ובמובן הזה היא גם מאוד נכונה לזמנה, ולא בלתי מזכירה את ג'ון אוליבר ולפניו את ג'ון סטיוארט.

"בתחילת הדרך היה לנו חשוב לעבור מעניין לעניין ולהפציץ בפאנצ'ים", הוא אומר, "אבל במהלך העונה למדנו שאנחנו אוהבים ומצטיינים בלצלול לעומק ולמורכבות של סוגיה. הבנו גם שהתחרות שלנו על פאנצ'ים, על וואן-ליינרים, היא פייסבוק וטוויטר. אתה לא יכול לנצח בזה כשאתה מצלם ביום רביעי, משדר בחמישי וכותב על דברים שחלקם קרו עוד ביום ראשון. אתה חייב להביא לצופה משהו שהפיד שלו לא יכול להביא".

דוגמה זכורה במיוחד לגישה הזאת החלה בפתיח הבא: "מכירים את זה שאתם חושבים על מילה הרבה עד שהיא נשמעת לכם מוזר? אז חשבתי על מילה הרבה וזה נורא מוזר לחתוך לילדים את הבולבול". המונולוג של אהרון על ברית המילה היה יותר תחקיר שהוגש על מצע פאנצ'ים מאשר קטע סטנדאפ.

אתם מחפשים להצחיק דרך נושאים כבדים, אבל לא מסוכן לעשות קומדיה מדברים סופר-רציניים?
"בטח, אבל אני לא יכול להתעסק בדברים שהם לא סופר רציניים. זה הכי מסעיר, הכי כיף וגם הכי מאתגר, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיתפס בטעות. בחיים לא. אנחנו לא יכולים לעשות שכונה, אז כל מונולוג שלנו עובר אלף בדיקות. יש לנו גם קבוצות אדומות וכחולות שבודקות אותנו".

אדומות וכחולות כמו בפוליטיקה האמריקאית, במובן של ימין ושמאל?  
"לא, למרות שלפעמים זה יוצא ככה. הרעיון הוא שאנחנו שולחים מראש את התזה של המונולוג לאנשים שאנחנו יודעים שיסכימו איתנו וכאלה שלא, וכשאנחנו מקבלים את ההערות של הקבוצה האדומה, המתנגדים, אנחנו עושים אבחנה – אוקיי, כאן ההתנגדות נובעת מהבדלים בתפיסת עולם, אבל הנה נקודה ששווה להתייחס אליה. ואז אנחנו חוזרים לשולחן השרטוטים ומתייחסים לטיעון, בין אם אנחנו מקבלים אותו או מתווכחים איתו".

שוב הרצינות הזאת.
"כתכנית שעוסקת בחדשות, אני חושב שההומור מאפשר לנו להנגיש נושאים שאחרת הצופה אולי מראש ירים ידיים מהאפשרות להתמודד איתם. יש מגמה עולמית, ממש מגובה במחקרים, שצעירים צורכים חדשות דרך סאטירה. ההסבר שלי לזה הוא שקיפות של הדעות: כשרואים את התכנית שלי, הדעות שלי ברורות. אני פשוט אומר אותן וכל האג'נדות שלי גלויות אֶז פאק. אנשים צעירים היום מאוד סקפטיים לגבי מה שנקרא תקשורת אובייקטיבית, וכשאני מביא תקשורת שהיא במוצהר לא אובייקטיבית, זה עוזר להם להקשיב לי גם אם דעתם שונה מדעתי. הם לא מפחדים מאיזו אג'נדה נסתרת שאולי יש לי".

הזכרת את החיסרון בזה שאתם מקליטים מראש. היית עושה לייב?
"לא את התכנית הזאת, אבל בגדול, כן. יש משהו נורא מרגש בלייב. זה כזה, 'מה קורה, מה קורה. אני יכול להפיל פצצה. אני יכול להגיד זין'".

פחדת לגשת לבחינות מוזיקאי מצטיין למרות שהיית אשכרה מוזיקאי מצטיין והיום אתה אומר "תנו לי שידור חי", שזה הכי מפחיד בעולם. איך מגיעים מזה לזה? הרי אתה לא בטיפול מגיל 15.
"א', אני כן. ב', אני מאוד אוהב לנצח את הפחדים של עצמי. זה דבר שהוא החיים בעיניי ואני מוצא את עצמי יותר ויותר נפתח לקחת סיכונים. לדוגמה, התחלתי לעשן סמים. לא בטירוף, זה לא שאני גר בפלורנטין, אבל כן לעשן. ופעם לא הייתי עושה את זה, כי פעם לא הרגשתי שאני יכול להרשות לעצמי לאבד שליטה. היום אני מתיידד עם זה, לא רק עם הגראס אלא גם עם התחושה של אובדן שליטה. וכן, אני משוכנע שהתהליך הזה הוא חלק ממה גרם לי להחליט ללכת ולעשות תכנית משלי או הרצון לעשות לייב. מעניין אותי לבחון את המקומות שבהם אני מאבד שליטה או לא יכול להיות בשליטה, לראות ששום דבר לא קורה ולקבל מדבקה מהפסיכולוגית שלי".

כשאני מעשן אני בעיקר רוצה לצרוך. לשבת ולצרוך מזון, לצרוך תכנים

בוא נתעכב שנייה על הגראס. הרי אנחנו בישראל, כולם מעשנים. מה הסרט עם זה?
"פשוט פחדים. אני מבין את השאלה וזאת באמת מדינה של סטלנים, אבל זה ממש הפחיד אותי".

ומה גילית על עצמך בעניין הזה? מה גראס עושה לך?
"כמיטב הקלישאה, וזה ממש מביך אותי, הוא גורם לי לחשוב שהרעיונות שיש לי באותו רגע הם כל כך טובים שכולם – כולם! – חייבים לקבל טלפון ולשמוע עליהם. עכשיו, בגלל שאני כבר מודע לזה, אני מתקשר לבנאדם ואומר: 'תקשיב, אני מסטול. אתה חושב שאני חושב שהרעיון שלי כל כך טוב רק בגלל זה, אבל אתה טועה. אני מבין למה אתה חושב ככה, גם אני הייתי חושב ככה במקומך, אבל זה לא נכון'. ואז הבנאדם אומר 'אוקיי, וואו, הוא חד', ואז אני מביא את הרעיון הכי מטומטם בעולם".

לפחות גראס לא מכבה אותך כמו שהוא עושה להרבה אנשים.
"לא, אבל זה מועך אותי. פיזית אני נמעך ואני בעיקר רוצה לצרוך. לשבת ולצרוך מזון, לצרוך תכנים, פשוט לצרוך. זה כיף".

זה רק קצת מתנגש עם הקטע של לחיות.
"גם לשתות. הרי אלכוהול זה כיף, זה נוזל לא נורמלי. נוזל ממש ממש טוב. אבל זה עוד יותר גרוע. וסיגריות, מה, זה לא הכי כיף בעולם? אבל עדיין הפסקתי".

מתי?
"לפני שנה ועשר. הייתי חולה ואמרתי, בוא נרכב על זה".

כמה עישנת?
"בין חצי קופסה לקופסה. אבל אני לא מאלה שאומרים, הפסקתי לעשן ועכשיו זה מגעיל אותי. לא לא, זה כיף פיצוצים. ילדים, אם אתם קוראים את זה, תתחילו לעשן כדי שיום אחד תפסיקו וזה מאוד יספק אתכם. זה הישג שממשיך להרשים, זה לא נשחק, רק נובע. כמו נפט. אבל אני לא אוהב שמפסיקים לעשן מתוך תיעוב עצמי. חבל לי גם על אנשים שעושים דיאטות מסיבות כאלה, זה לא מגניב. אתה צריך לקבל את החולשות שלך, לא לשנוא את עצמך בשום שלב, גם אם ניסית ולא הצלחת. זה עוד משהו שלא הבנתי בגיל 17, גם לא בגיל 22. שמותר להיכשל. שזה חלק מהתהליך".

אם כבר חזרנו לגיל 22, איך הגעת להייטק?
"בצבא לא התעסקתי בזה, אבל כשהשתחררתי עשיתי קורס תכנות קצר כי רציתי לעשות כסף וידעתי שזה (מצביע על עצמו – ת.ק) לא יכול להיות מלצר. זה לא יעבוד, זה לוז-לוז-לוז סיטשואיישן. אז נהייתי מתכנת ווב בחברה ברמת החייל ואפילו התקדמתי לתפקיד ניהולי. אני חושב שהייתי יותר מנהל טוב מאשר מתכנת טוב, אבל אהבתי מאוד את התכנות. יש בזה משהו מחרמן לאללה, זאת יצירה. אם אתה שואל מה הקשר בין ג'אז להייטק, אז כמו שיש סיפוק בללמוד סולו עד שאתה יכול להגיד 'אני יודע את החרא הזה', ככה יש סיפוק יצירתי בלבנות מערכת משורות קוד. זה מעיף את המוח".

ואיך זה מוביל לסטנדאפ?
"התחלתי לעשות את זה כתחביב. לא ידעתי שזה משהו שאני רוצה לעשות, אבל ידעתי שאני לא אהיה הייטקיסט כל החיים. היה לי ברור שאני הולך לכיוון יותר יצירתי".

דיברנו בהזדמנות אחרת על הדוקומנטרי של ג'אד אפאטו על גארי שנדלינג, שהיה מהנדס חשמל מוכשר לפני שהלך לסטנדאפ. הסרט מראה שהוא פיצח את הקומדיה ממש כמדע. גם אצלך היה תהליך כזה, אלגוריתמיזציה של ההצחקה?
"לא יודע אם הייתי אומר אלגוריתם, אבל כשאתה לומד תיאוריה של ג'אז אתה חווה מין תהליך של התפכחות כי אתה מגלה שמאחורי מה שחווית כקסם טהור יש מידה של מתמטיקה. אי אפשר לברוח מזה. וכשאתה מזהה את הנוכחות של המתמטיקה, אתה מתחיל לראות אותה גם מאחורי דברים נוספים. בתכנות זה כמובן מאוד נוכח, אבל בהומור, אני אגיד את זה דרך סיפור: יש לי חבר טוב שלמד איתי ג'אז בתיכון וגם הוא היום סטנדאפיסט ותסריטאי. אז פעם היינו יושבים שעות ומדברים על אקורדים, מסבירים למה הצליל הזה עובד כל כך יפה דווקא ליד הצליל הזה, והיום אנחנו עושים אותו דבר עם בדיחות. זה ממש אותן שיחות. אני אוהב להסתכל על זה ככה, כי כשאתה מוסיף למתמטיקה את המרכיב של הקסם - או האינטואיציה, או הרגש – אז זה נהיה הדבר הכי יפה בעולם".

לא ניגשתי לבגרות בכלום חוץ ממוזיקה ואנגלית פשוט מתוך חרדה להיכשל במבחן

די מדהים שהלכת לסטנדאפ. הרי הסיכון למה שנקרא "למות על הבמה" זה דבר קבוע.
"פסיכי. אבל תמיד היה לי קל יותר ונוח יותר לקחת סיכון בכל מה שנוגע לאינטליגנציה שלי. נמנעתי ממקומות שהאינטליגנציה לא יכולה לחלץ אותי מהם".

למשל? מה מפחיד אותך?
"בפירוש אובדן שליטה".

אני חייב לשאול, ההורים שלך נשואים?
"כן".

אני שואל כי יש לא מעט אנשים חרדי אובדן שליטה שגדלו בבית שבו הלכה השליטה.
"אני נוטה לחרדתיות מסוימת. כנראה שזה תמיד היה ככה, ועכשיו אני בתהליך של להילחם בזה, לעשות דברים על אף החרדות. נגיד, זה כמו שלא עשיתי בגרות. לא ניגשתי לבגרות בכלום חוץ ממוזיקה ואנגלית פשוט מתוך חרדה להיכשל במבחן. זה בטח נשמע סותר את מה שאמרתי על הביטחון באינטליגנציה של עצמי, אבל בבגרויות זה הרי גם פונקציה של כמה אתה לומד ומשקיע ומתכונן, ובדברים האלה לא הייתי בטוח, אז פשוט ויתרתי ולא הוצאתי בגרות. היום הייתי עושה בגרות".

ואם יהיה לך ילד שיבוא ויגיד, אני לא רוצה להתמודד עם הלחץ של הבגרות כי אני חושש להיכשל?
"אני חושב שעם ילדים צריך לפרגן על עצם הניסיון, לא רק על התוצאה". 

ולך לא פרגנו על הניסיון?
"אני חושב שקיבלתי הרבה מאוד חיזוקים על הצלחות. אולי זה קשור לזה, ובטוח שהייתה לי בעיה עם כישלונות. כשהייתי בן שלוש, היינו משחקים בסופר מריו וכשהוא היה מת אני הייתי בוכה. אבא שלי אומר שהוא היה צוחק בכוונה כדי שהחוויה תהיה פחות קשה בשבילי. נראה לי שזה טריק שאני אגנוב ממנו". 

אתה רוצה ילדים?
"חד משמעית. אני נורא אוהב ילדים. למרות שבדיוק חשבתי על זה שאני לא יכול לגדל ילדים כי אני שוקל 50 קילו ויגיע הרגע שבו הילד יבין שהוא יכול לקחת אותי במכות. כאילו, ילד בן 14 יגדל את עצמו ויעשה לי שיחה, שומע אבא, דיברתי עם אמא, אני אבא עכשיו".

מתבקש לגעת עכשיו בנשים בחייך, אז בוא פשוט נדבר על הג'ירפה בחדר: הייתה לך מערכת יחסים ממושכת עם גיתית פישר שגבוהה ממך משמעותית, ועכשיו מקורותיי מספרות לי שאתה שוב עם מישהי גבוהה.
"קטע. שאלתי את עצמי את זה ממש השבוע".

על הסף, בתור קולגה לנומך, אני חייב להצדיע לך. הרי בחורים נמוכים בדרך כלל לא מעזים בכלל לגשת לבחורות גבוהות.
"אבל זה זה! זה בדיוק זה. אני חושב שיש משהו שמגניב אותי בזה שאני הולך ברחוב עם חברה שלי, והיא גבוהה ממני, ואנשים כאילו, 'מה הוא מחזיק שם?'".

אתה רומז פה למידותיך הטובות?
"לא נו, לא במובן הזה. פשוט יש בזה משהו שהוא בעיניי נורא מחרמן. גבר נמוך עם אישה גבוהה".

אתה לא חש שזה מקטין אותך?       
"להפך, זה הכי מגדיל אותי. זה כאילו ללכת ברחוב עם שלט 'כולכם יכולים למצוץ לי'. ושוב, לא שזה מה שמעניין אותי או שזאת הסיבה שאני בוחר בזה, אבל בגלל שבכל זאת גבות מורמות, אז אני חייב לפרש את זה ככה".

ובתיכון, נניח, לא היית ניגש לבחורה גבוהה?
"בתיכון גם לנמוכה לא הייתי ניגש. לא הייתי ממיין אותן לפי צורות בכלל, זה לא היה קרוב. הייתה לי אמנם חברה בתיכון, אבל בתחומים מסוימים הייתי מאוד חסר ביטחון. לא האמנתי שמישהי תרצה אותי".

מה אתה יכול לספר על החברה שלך? בניגוד לגיתית, שהייתה מאוד בפרונט עם הדמות של תותית כשהייתם ביחד, על מערכת היחסים הנוכחית שלך אני לא זוכר שקראתי. גם המודיעין שלי דיווח רק שהיא יחצ"נית בתחום המוזיקה.
"זה לא מכוון, כמו שזה לא היה מכוון עם גיתית. אני לא יודע איך מדמיינים שזה קורה עם אנשים שהם קצת מוכרים, אבל זה לא שיושבים ואומרים, 'טוב מאמי, צריך לתכנן את אסטרטגיית היציאה שלנו'. פשוט מקיימים זוגיות".

יש סיכוי שהקטע של ילדים יקרה איתה?
"זה הכי לא דברים שאני אדבר עליהם. לא שאני אומר שהשאלה לא לגיטימית".    

אז רק העובדות. היא באמת יחצ"נית בתחום המוזיקה?
"כן".

מה שמה?
"קוראים לה ליאת תורג'מן. היא עובדת בחברת התקליטים אנובה". 

מה הגובה שלה?
"היא גבוהה ממני בראש, אני חושב. לא יודע מספרים".

אני שוב חש צורך להצדיע. הרי רק מהאגו, מהפחד, יש גברים שלא היו מעזים.
"כן, טוב, החיים מפחידים פיצוצים". 

העתיד מדהים. הוא לא נורמלי

מכיר "עובדות לא חשובות על סלבס"? ספר לי אחת כזאת על עצמך.
"יש לי ספינר שקיבלתי ממשה כחלון ב'גב האומה'. יכול להיות שגנבתי אותו מעידו רוזנבלום מרוב שזה מצא חן בעיניי".

היה יותר יפה אם היית מקבל ספינר מיאיר לפיד.
"אבל יאיר לפיד לא בא ל'גב האומה', כי הוא צ'יקן שיט".

על מי קל לך יותר לייצר סאטירה – על יאיר לפיד שעדיין באופוזיציה או על בנימין נתניהו שכבר 300 שנה בשלטון? כי אני חייב להגיד לך שזה נראה כאילו תמיד יותר קל לצחוק על לפיד. 
"כי הוא כל כך שקרי, כל כך מזויף. זה לא שביבי לא משקר ומזייף, ברור שכן, אבל יש שם גם אידיאולוגיה. בחלקים אני אפילו מסכים איתה. יאיר – כבר נמאס להגיד את זה, אבל אין שם כלום. אני רואה אותו נואם בטלוויזיה ועוד לפני התוכן אני אומר, תדבר רגיל. פשוט תדבר! רגיל! כמו שמדברים! ואז תגיד דברים שיש להם ערך. הרי יש לו מין פוזה כזאת, שמשותפת גם לאבי גבאי ולכל מחנה השמאל או השמאל-מרכז, של 'אסור לבקר אותי כי אני מחליף את ביבי'. עכשיו, פאק יו. מותר לבקר אותך. זה לא תירוץ וזה לא אמור להגן עליך מפני שום דבר, לא מפני ביקורת סאטירית ולא מפני ביקורת עיתונאית. מה גם שהקטע שאתה מחליף את ביבי – אז בינתיים זה לא קורה".

על מירי רגב קל לעשות קומדיה?
"הבעיה עם מירי רגב זה שהיא מוציאה מאנשים גזענות נוראית דווקא כשהיא באה למחות על גזענות. זה קטע, כי כשאני עשיתי עליה מונולוג, זה בדיוק מה שקרה בכיוון ההפוך: אנשים בתגובות יצאו נגד הגזענות שלה דרך הצפה של הגזענות שלהם כלפיה. הפופוליזם האלים הזה שלה, של אורן חזן, של מיקי זוהר – במובן מסוים יש להם קייס, אבל הם מנצלים אותו כדי לעשות דברים מזעזעים. הרבה בשמאל טועים כשהם נטפלים לסגנון שלהם, אבל העניין זה לא הסגנון. זה התוכן. אי אפשר לתת למירי רגב ברייק על שהיא קוראת לסודנים 'סרטן' רק בגלל שהיא בצבע חום. זה גם הקונפליקט שלי מולה. אני צריך לבחור, ללכת עם הסודנים או ללכת עם הפרענקים".

אז קל לצחוק על לפיד וקשה לצחוק על מירי רגב. אבל נראה שקשה מאוד להיות סאטיריקן מול קהל של מילניאלז. הרי הם נעלבים מכל דבר. אתה למשל משתמש במילה "מפגר" כדי לתאר דברים טיפשיים, זה לא עובר אצלם.
"'מפגר' באמת פוגענית במידה מסוימת, וטוב שיש ביקורת מהסוג הזה, כי בלעדיה – סלח לי על המשפט הטרחני – לא היינו יכולים להצביע על מנגנוני דיכוי סמויים בהקשר של גזענות, סקסיזם, כל מיני. מצד שני, מה שקורה עם מילניאלז זה שהם נולדו בעולם מלא רעיונות חדשים, והם לא מצליחים ליישם או לבטא את הרעיונות האלה אלא בצורה הכי ילדותית ושטחית. ומפגרת. סליחה. כשאנשים מאמצים אידיאולוגיות חדשות, הם הרי תמיד מנסים לקחת אותן לקיצון. זאת התפתחות טבעית. אז כן, אין ספק שאנחנו חיים בכמה שנים בלתי נסבלות, אבל זה יעבור להם.

"לשאלה המקורית, היופי בקומדיה זה שאני יכול לאתגר את הפוליטקלי קורקט. לטפל בו בכנות. לי יש את הפריבילגיה שלמהדורת חדשות אין. אולי בעוד כמה שנים יגישו חדשות בג'ינס והקריין יגיד בהתחלה, 'מה המצב, קיצר, היה בלגן היום', ואני לא בטוח שזה יהיה דבר רע. אבל כרגע אין את זה, וזה עדיין הסיפור הישן שמותר לליצן החצר לדבר ולצחוק על מה שאסור.

"אני אזכיר שוב את החבר שדיברתי עליו קודם, דור כאהן, יש לו קטע סטנדאפ על זה שיש לו בראש קול גזעני. זה הקול הראשון ואין לו מה לעשות נגד זה, כי ככה הוא גדל או שככה חינכו אותו, אבל יש גם קול שני שהוא שוויוני ונאור. מה שחשוב זה לא להכחיש שהקול הראשון קיים, אלא להכיר בקול השני. ואני חושב שהבעיה הכי גדולה עם התצורה הנוכחית של הפוליטקלי קורקט זה שהיא גורמת לנו להכחיש את קיומו של הקול הראשון. אני הרבה יותר מעריך אנשים שאומרים 'כן, יש לי הבניות סקסיסטיות או גזעניות או הומופוביות כי הנפש שלי נוטה לשם או כי אני מפחד, אבל אני נלחם בהן'".

זאת אמירה מאוד אופטימית בדרכה.
"כי אני אופטימי. אני מתעניין מאוד בעתידנות, ותקשיב, העתיד מדהים. הוא לא נורמלי. אנחנו כולנו כמו שתי ציפורים שרבות על גרגר אחד של לחם כשמגיעות משאיות של פיתות".

צילום: ערן אלסטר | סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה ל-HOUSE OF STYLE | איפור: עינב שלום | ע. סטיילינג: מעיין תורג'מן | בגדים (לפי לוקים): לוק 1:  נעליים- Aldo, ג'ינס-H&M , סווטשירט-H&M , ג'קט וינטג׳- venta | לוק 2: מעיל ירוק צבאי- American vintage, סריג אדום- Tommy Hilfiger, ג'ינס- H&M, נעליים- Aldo | לוק 3: חליפה ירוקה – NAMES, חולצה-H&M  | לוק 4: מכופתרת בורדו וג׳קט בומבר -H&M | לוק 5: סוודר- Tommy Hilfiger, מכנס ירוק- NAMES

• תם אהרון