בחודש שעבר תפס צלם פפראצי את ג'וי ריגר יוצאת ממסעדה עם הדוגמן גפן ברקאי. זה לא התאים לריגר באותו רגע, והיא הסתירה את פניה מתחת לקפוצ'ון של הסווטשירט. עד כאן לא קרה שום דבר יוצא דופן, אבל עורכי מדור הרכילות שבשליחותו עובד הצלם דנן ראו בזה אות לסנוביות ועיטרו את האייטם באמירות כמו "מי ישמע היא לפחות ליידי גאגא". על התמונה האחרונה הופיע הכיתוב "אה זו השחקנית הזו... ג'וי ריגר".
מישהי שמכירה את התחום אמרה לי שהיא מעולם לא נתקלה בכל כך הרבה רוע עם כל כך מעט סיבה. אבל האייטם הזה עבר ריכוך, נכון? הבנתי שבהתחלה זה היה יותר גרוע.
"כן, הם שינו שם ניסוחים אחרי שחבר שלי שראה את זה יצר קשר עם העורכים".
הייתה התנצלות?
"לא".
איך הרגשת מול כל דיבורי הליידי גאגא?
"זה העציב אותי. למה שבן אדם ירצה לעשות דבר כזה, מה זאת ההשתפכות הזאת? מה עשיתי לך? החבר שדיבר איתם אומר שפשוט עיצבן אותם ששמתי את הכובע".
מה קרה שם באמת?
"שמתי את הכובע על הראש כי נורא בכיתי. גפן ואני היינו במסעדה ודיברנו על ההתמודדות שלי עם הפרידה שעברתי ובכיתי עם דמעות. כשראיתי את הצלם אמרתי, למה שמישהו יראה את זה? למה שהיא תראה את זה?".
ההיא המדוברת היא השחקנית מורן רוזנבלט ("פאודה", "חתונה מנייר"), שהזוגיות של ריגר איתה הסתיימה השנה לאחר ארבע שנים ביחד.
זה לא בקטנה, זה חיים משותפים. גרתן ביחד.
"היא הייתה בת הזוג הראשונה שלי מחוץ לארון. יצאתי מול ההורים כשהייתי איתה".
דבר כזה יכול לגרום לך למחשבות בסגנון "מה אני צריכה את החרא הזה"?
"הדבר הזה הראה לי למה אני לא רוצה להיות חלק מהתעשייה הזאת, למה אני לא רוצה שכל הזמן יזהו אותי וכל הזמן יצלמו אותי. בגלל זה אני שמחה שאני לא באמת מפורסמת. שונאת ללכת לפרמיירות ולהשקות, זה תמיד מרגיש לי נורא צבוע. הכי קשה לי בהקשר הזה עם העולם של הנוער. מאחורי הקלעים שלו הוא זה קצת כמו סוחרי סמים כאלה שעושים סביב הסדרה הופעות והפקות, והילדים כאילו צמאים לזה אז הם רק רוצים עוד ועוד סמים".
המוות של ארי גרם לי להגיד "פאק איט"
את העולם הזה של כוכבנות נוער היא מכירה מצוין; היא הייתה רק בת 18 כשהחלה לשחק בלהיט "החממה" ("קטפו אותי ישר מ'תלמה ילין'"). בגיל 25 היא ממשיכה לשחק בסדרות נוער, משאירה רגל אחת בטריטוריה שהקפיצה אותה לתודעה. הרגל השנייה נטועה חזק במה שנהוג לכנות סוגה עילית – בטלוויזיה ("ג'וני ואבירי הגליל"), בתיאטרון ("ציד המכשפות", "אל נקמות") ובקולנוע, עם "עמק" ו"בית בגליל" ו"אין בתולות בקריות" ושני סרטים של אבי נשר, "החטאים" ו"סיפור אחר".
החיבור שלה עם נשר הוליד רגע פרטי נוסף שנהפך לציבורי, תמונת סטילס של חיבוק בינה לבין נשר בהלוויית בנו, ארי. לא צריך לדעת כלום על הנסיבות שבהן צולמה התמונה ההיא כדי לזהות את עוצמת הכאב שהיא מתעדת, אבל אם תשלפו אותה מתוך ההקשר ותשאלו אנשים מה הם רואים בה, עשרה מתוך עשרה יגידו שזה גבר שמנסה לנחם אישה.
הצצתי היום שוב בתמונה ההיא שפורסמה בזמנו ב'וואלה'. זה נראה כאילו הוא מחזיק שם פחות את עצמו ויותר אותך.
"כל מי שמשחק בסרטים של אבי נהיה חלק מהמשפחה שלו, מה גם שההיכרות שלי איתו התחילה בכלל מהילדים, כשהבת הבכורה שלו, תום, ליהקה אותי לשני סרטים קצרים שהיא עשתה ב'תלמה ילין'. כשאבי עשה את 'החטאים' והזמין אותי לאודישנים, הוא טרטר אותי חצי שנה עד שהוא החליט שאני אשחק בסרט, ואני יודעת שארי ראה את הקלטות של האודישנים. הוא אהב אותי גם מ'החממה' והוא די בחר אותי. זה מה שמספרים לי".
בתמונה רואים צער, אבל גם משהו אחר. כאילו עולמך חרב עלייך.
"הרנדומליות של המקרה הזה גמרה אותי. הדבר הפתאומי הזה שבוקר אחד אתה מתעורר ומקבל את הטלפון - באיזשהו מקום זה הכניס אותי לפרופורציה על החיים שלי. להבין שאני לא יכולה לשלוט בשום דבר. כאילו, העולם יותר חזק ממני. זה מאוד טלטל אותי".
וההכרה הזאת בזמניות, במקריות, זה שינה אצלך משהו?
"כל החיים הרגשתי נורא אחראית, היה לי חשוב לא להשתולל יותר מדי ולא לסכן יותר מדי. נגיד, אם אני רוצה לצאת עם חברים ולמחרת יש לי הצגה, אז אני מסרבת לעצמי. אני גם בן אדם מאוד מרַצֶּה, כל הזמן אל תעשי ככה ואל תעשי ככה. ואני חושבת שמשהו בזה גרם לי להגיד, פאק איט".
אכול ושתה כי מחר נמות?
"גם כזה וגם יאללה, מה יכול לקרות. אני לא רוצה יותר לפחד מעצמי ומהשדים שלי. אז אני לא אעבוד, אז הבמאי הזה לא ירצה אותי. בא לי להיות מאושרת מהדברים שהם פה והם שלי".
יש אנשים שהחרדה עוצרת אותם, אז הם נמנעים מלעשות, ויש כאלה שחרדתיות היא הדלק שלהם. איפה את על הסקאלה?
"אני חושבת שרק מאז פסטיבל טרייבקה (ריגר זכתה בשנה שעברה בפרס השחקנית על תפקידה ב"אין בתולות בקריות") נהיו לי בכלל חרדות אמיתיות. אני בן אדם שמתחיל לפחד רק כשקורים לו דברים טובים, כשנפתחות אופציות והעולם מתרחב. כמה ששמחתי והוחמאתי בטרייבקה, כל היום ההוא בכיתי והלחצתי את עצמי - עכשיו את צריכה לעבוד יותר, את לא יכולה לנוח על זרי הדפנה. היו גם מחשבות של 'למה הם בחרו בך? אולי עשית משהו ובכלל לא שמת לב'".
איזה לופ.
"לגמרי, ובדיוק היה האסון בנחל צפית והתעצבנתי על עצמי שזה בכלל מעסיק אותי, אז כאילו, קיבלת פרס, סתמי. שבי בשקט ותגידי תודה".
עצה טובה.
"כן, אבל זה לא עבד. במקום זה נפתח איזה צוהר של מה אני רוצה להיות ואיפה אני נמצאת. אני רוצה בכלל להיות שחקנית או אולי לעשות טיול אחרי צבא שלא עשיתי בחיים? אני רוצה לחיות עם ההיא או עם ההיא? בארץ או בעולם? שאלות כאלה של בגרות שלא היו לי בחיים. ורק עם כל הסיפור הזה של ארי אמרתי לעצמי די, ג'וי. לט איט גו".
למה גל גדות כן ואני לא?
בפעם האחרונה שדיברנו היא צחקה לי בפרצוף. הרווחתי את זה ביושר: ראיינתי את ריגר שבועיים אחרי שעלתה לבמה כדי לקבל מידיו של ריי ליוטה את הפרס ההוא בטרייבקה, בעיצומה של פריצה אל עולם התוכן של המבוגרים. לצד הפרס היא חגגה אז את חזרתה לשידור של סדרת הנוער המדוברת "אובוי", שזימנה לה תפקיד נדיר בנפחו ובקטעו – צעירה שמתחפשת לצעיר כדי להיות חלק מלהקת בנים. כל זה עם הזיגוג של טרבייקה, אחד מפסטיבלי הקולנוע המשמעותיים בעולם ובוודאי בארה"ב, גרם לי לשאול אותה אם היא סובלת מפומו בגלל כל התפקידים שהיא נאלצת לסרב להם עכשיו כשהיא כוכבת. היא בתגובה השפריצה את המים שלה מהאף. איזה פומו, היא אמרה אז. מקסימום מזמינים לעוד אודישן.
אבל היא באמת עובדת בלי הפסקה. הריאיון הזה נערך לרגל עלייתה של הסדרה "גיבור אמיתי" שצילומיה רק הסתיימו והיא כבר עולה לאוויר בערוץ KIDZ; ריגר מגלמת את הגיבורה, יוצרת ותסריטאית של סדרה מצליחה שמחליטה להרוג את הגיבור, לוחם בווייב "משחקי הכס" בשם תומאס בלק (רן דנקר). במקום צרות עם המעריצים, מה שקורה זה שבלק יוצא מהעולם המדומיין ומתייצב אצלה בסלון של החיים האמיתיים עם ערימה של תלונות. יוצר הסדרה הוא אורי גרוס, שעבד עם ריגר גם ב"אובוי", ששידורה הופסק בזמנו בגלל סכסוך משפטי. ריגר רואה קשר: "אורי כתב סדרה מצליחה שפתאום נקטעה, הוא בעצמו הרגיש כאילו רוצחים לו את הדמות הראשית. בכלל, יש כאן מלא משחק סביב אמיתי ובדוי".
אחרי התפקידים השונים שגילמת, הדרך שעברת, אנחנו כבר יכולים לדבר על פומו?
"ברור שלא. זה לא השתנה".
את מרגישה מה, שיש איזו תקרת זכוכית?
"יש משהו שאני לא יודעת להסביר, מין 'למה גל גדות כן ואני לא?', אבל אין פה נוסחאות. אולי מישהי עשתה פחות ממני אבל איכשהו הצליחה להתקדם יותר מבחינת פרסום או שכר או מבחינת איך שמלהקים מסתכלים עליה".
אנחנו יושבים פה כבר איזה זמן, עברו לא מעט בני נוער. אף אחד לא ביקש סלפי, אפילו סתם עשה דאבל טייק כשהוא קלט שזאת את. הפסיקו לזהות אותך בגלל השפם שלך באובוי?
"הדבר הזה כאילו פסח עליי. אין לי את הפרסטיז' הזה".
מה זאת אומרת הפרסטיז'?
"אני לא מקדמת את הדבר הזה, לא מתחזקת את זה, לא מעלה הרבה דברים לאינסטגרם. אני לא מתבייתת על המקום של כוכבנות נוער ואני חושבת שהילדים מרגישים את זה".
יכול להיות שזה פוגע בך?
"אני בטוחה שזה פוגע בי, בעיקר במקומות שמחפשים פנים מוכרות".
יכול להיות שגם היציאה שלך מהארון זה משהו שפוגע בך?
"אנשים יודעים שאני לסבית וזה לא מונע מאף אחד לראות אותי בתפקידים אחרים, גם לילדים".
אבל אם תבוא היום חברה גדולה שמקדמת את מה שנקרא באמריקאית "ערכי משפחה", את לא תהיי הפרזנטורית. זה ויתור, גם אם את לא עושה אותו בכאב.
"אני לא עושה אותו בכאב".
אבל יכולת גם לא להגיד כלום. נדמה לי שבגילך זה אפילו סוג של נסלח להיות בארון.
"נכון, אבל אני לא אוהבת להיות במקום שאני לא כנה. מבחינתי זה לא שווה את זה".
סיפרת קודם שיצאת מהארון מול ההורים בעקבות הזוגיות עם מורן. איך הם הגיבו?
"מדהימים. בהתחלה אמא שלי כזה נתנה את כל הקלישאות, 'תהיו אמא ואמא? איך תעשו ילדים?'. נורא בכיתי בחדר והיא קראה לי ואמרה בואי, שבי, את אותה ג'ויקי שלי ואני אוהבת אותך. רק אל תספרי לאבא (צוחקת)".
נדמה לי שגם היציאה שלך בתקשורת הייתה נונשלנטית.
"זה היה במשפט אחד. עשיתי ב'הארץ' את המדור 'ענייני פנים' והיה כתוב, 'ג'וי ריגר חיה עם בת זוגה מורן ושתי החתולות שלה'. זאת הייתה כל היציאה מהארון, כי אני שונאת שזה אופורטוניסטי. שונאת שהדבר הזה הופך להיות בפרונט. זה חלק מהחיים, חלק מהמרקם. כשילדים רואים אותי אני אומרת להם כן, יש לי חברה, יש לי בת זוג".
אבל יש משמעות גם לפרונט, לא? אני חושב על ילדה בגיל התבגרות שיש לה קשיים או התלבטויות, זה חשוב שהיא יכולה להגיד רגע, ג'וי ריגר כזאת והכל בסדר. ואז נשאלת השאלה של ייצוג להטב"י על המסך, בטח בסדרות נוער. ואת למשל לא שיחקת לסבית.
"אין שום דבר אג'נדתי בנטייה המינית שלי, ממש. אני יודעת מגיל צעיר שאני אוהבת נשים וזה הדבר. יכול להיות שיגידו שאני מתנצלת ושאני מתגוננת, אבל יותר חשוב שידעו מה אני בחיים האישיים שלי ממה שאני עושה על המסך. כי יכול להיות שאמא ואבא לא יסכימו לאותה ילדה לראות את הסדרה כי הנה יש מישהי לסבית, אבל כן אם היא תגיד להם – 'תקשיבו, זאת שראינו את הסדרה שלה ונורא אהבנו איך שהיא משחקת היא לסבית בחיים האישיים".
"הומואים ולסביות זה לא מחלה אבל אם הייתי יכולה, יש מצב שהייתי בוחרת להיות סטרייטית"
הזוגיות שניהלה עם מורן רוזנבלט הייתה מאוד חשופה, מאוד מדוברת ומאוד מטוקבקת. אני מראה לריגר את התגובות לאייטם שבו סופר לראשונה שדרכיהן נפרדו ושנינו מתעכבים על טוקבק מספר 7: "הייתי עושה את שתיהן".
זה מעליב?
"זה זול. עושה לי כזה…".
איכסה?
"אני בעיקר אומרת לעצמי, למה? 'הייתי עושה את שתיהן', אנטר. למה? מה דחוף לך כל כך?".
וכשגברים אומרים עלייך "איזה בזבוז", "איזו אבדה לקבוצה" - זה מצחיק? זה דוחה? זה מחמיא?
"אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, כי מה הבזבוז פה. אבל אם אתה שואל אז אולי זה קצת מחמיא, כאילו איזו אבדה, היא הייתה יכולה להיות מציאה בצד שלנו".
דיברת בשנה האחרונה בפתיחות מאוד גדולה על המיניות שלך. זה עניין של להיות שלמה עם עצמך, לקבל את עצמך?
"זה תהליך מאוד ארוך. עד היום אני צריכה לקבל המון דברים בעצמי. הרי כשהייתי קטנה דמיינתי אותי אמא ואבא עם ילדים. גם הטוקבקים האלה זה חלק מהעניין, זה לא עובר לידי. אני גם יודעת שאתה יכול למצוא את עצמך בהמון סיטואציות. מישהו אחד מדליק אותך, מישהו אחר, פתאום אתה מוצא איזו כימיה נורא טובה עם בן אדם. בתל אביב היום בכלל כבר אין דבר כזה לסביות והומואים, כולם עם כולם. גם אני הייתי עם גברים, ואני חושבת שהחיפוש הזה הוא תמידי. גם כשאתה כבר נמצא בתוך מערכת יחסים של נישואים וילדים, אני מניחה".
את נתקלת בהומופוביה?
"המון, ממש, וזה הולך ונהיה יותר גרוע. לא מזמן ישבתי עם אחד הניצבים באיזו הפקה והוא שאל, 'מה, את לסבית?'. עניתי כן והוא אמר לי איכ".
מה ענית?
"שפשוט נולדתי ככה. כמו שהוא היה נולד עם, לא יודעת, כתם לידה. ואז הוא אמר לי בסדר, אבל את יכולה לבחור. אבל זהו, שאני לא יכולה לבחור, אתה מבין? הומואים ולסביות זה לא מחלה חס ושלום, אני גאה בזה שאני ככה, אבל אם הייתי בוחרת, יש מצב שהייתי בוחרת להיות סטרייטית ולהצליח להביא ילדים באופן רגיל ולחיות בשלום ובשלווה, ושיהיו לי זכויות כמו לכל אחד אחר. אבל זה לא קרה. אמרתי לו, מה אתה מציע לי לעשות? מה, טיפולי המרה? תכלס, מה אני יכולה לעשות?".
איך הוא הגיב?
"זה השתיק אותו. וזה היה חשוב, כי אנשים כאלה צריכים להבין שאין פה פרובוקציה. זה כאילו נתפס כמשהו שכנגד, משהו שקשור לשמאל וסקס וסמים ותל אביב, איזו סטיגמה כזאת של עירום וכל מיני דברים כאלה, אבל זה פשוט לא נכון".
"לא רציתי שזה יצא כזה, בחורה מתפשטת ו-מי טו"
לפני שלושה חודשים, במהלך הסצנה האחרונה בהצגה "אל נקמות", הפרטי של ריגר נעשה ציבורי באופן הפולשני ביותר כשצולמה בחזה חשוף. מישהו בקהל פשוט ניצל את המומנטום של סצנת העירום החלקי, כיוון את הסמארטפון ודפק פריים. אבל מה שביאס במיוחד את ריגר הוא שהמישהו הזה היה מישהי. "עצוב לי שבזמנים כאלה אנחנו לא עומדות אחת לצד השנייה. עצוב לי וכואב", כתבה אז בפייסבוק.
"לא רציתי שזה יצא כזה, בחורה מתפשטת ו-מי טו", היא אומרת עכשיו ולפחות שני גברים לידנו מרימים עיניים מהאייס קפה שלהם לראות מה נהיה. "אני מרגישה סבבה עם עצמי שאני מתפשטת, אני מרגישה בנוח ואני אוהבת את ההצגה. זה בדיוק מה שהיה לי קשה איתו, שכאילו אנחנו באות ומתלוננות ועושות מהפכות, ובסופו של דבר לא חוברות אחת עם השנייה".
רק להבין את הסיטואציה. זה מצב שאשכרה את עומדת על הבמה ורואה מולך טלפון נשלף
"שלוש-ארבע דקות לפני שההצגה מסתיימת יש קטע שאבא שלי מושך ממני את החולצה ואני עומדת שם איזה דקה עם חזה בחוץ. יש לך זמן להוציא את הטלפון, להוציא את המצלמה, אפילו לעשות זום אם בא לך. יש לך שם את הרגע. אני כבר ירדתי מהבמה כשבאו אליי ואמרו שמישהי צילמה מהשורה הראשונה".
איך הגבת?
"הייתי קצת בהלם, לא ידעתי כל כך מה לעשות. אבל הלנה ירלובה, אחת השחקניות, באה ואמרה לה, תמחקי את התמונה בבקשה. היא מחקה אותה מול הפנים שלה ומאוחר יותר קיבלתי מאותה אישה הודעה שהיא לא כל כך בסדר, שהיא מאושפזת, כל מיני דברים כאלה. יצא קצת משליטה כל הסיפור הזה".
גם התגובות.
"כן, בסוף כל הטוקבקים היו 'מה היא עפה על זה שהיא מתפשטת'. והכל מגברים. אבל אני עפתי בכלל על זה שאישה בחרה לחדור ככה לפרטיות של אישה אחרת. בכלל, מדהים איך אנשים הגיבו לזה. זה מראה כמה אנחנו חצויים מבחינה תרבותית, יש אנשים שהעירום מבחינתם זה הדבר הכי נורמלי וזה חלק מההצגה וזה בסדר, ויש אנשים שחושבים שזה איום ונורא".
תראי את הטוקבק הזה: "צבועה, מתפשטת לעיני הציבור ומתלוננת". עכשיו, עזבי רגע את הלוגיקה המשונה בעניין הצביעות: בפעם הבאה שיבוא במאי תיאטרון ויגיד שיש עירום בהצגה, זה יגרום לך לחשוב יותר פעמים לפני שתסכימי?
"לא".
אולי זה חלק מהמוצא הבלתי אפשרי שלך, מי בלגי בחיים האלה? אבל באמת, יכול להיות שזה קטע של חינוך אירופאי? לא לקחת עירום ברצינות תהומית?
"אני לא לוקחת את זה ברצינות תהומית. זה לא אומר שפשוט לי להתפשט, אבל אנחנו כשחקנים חושפים המון דברים ולפעמים העירום הוא החלק הכי פחות קשה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה באמת נכון שלפעמים החשיפה הרגשית היא יותר קשה. קונקרטית לגבי הטוקבק הזה, לא התלוננתי על זה שהתפשטתי. מבחינתי, בתיאטרון יש הסכם ביני לבין האנשים שנכנסים לאולם: הדבר הזה הוא שלנו. אם אני עכשיו מתעלפת, מישהו צועק 'יש רופא בקהל?' והוא בא ועוזר לי. אם יש אזעקה אז כולנו ביחד נמצא מחסה. אותו דבר אם אני חושפת את עצמי ומתפשטת: אתם שילמתם כסף, אני מבקשת מכם לכבד את החוקים ולא לצלם. זה מאוד פשוט".
תראי עוד טוקבק.
"'בז'ז'ים של זקנה, איכס'. אבל הוא אפילו לא ראה את התמונה!".
וכאן יש מישהו שחמד לצון.
"אההה, 'ראו לה את הפיצי'. משחק מילים נהדר. אני אוהבת גם את זה, של יהושע: 'לריגר יש חזה לתפארת מדינת ישראל, ממש נהדר, רק חבל שהיא לא לגברים שיכלו ליהנות מהבלונים שלה".
רגע, יש גם טוקבק לטוקבק.
"יהושע, אין לך מה לדאוג משבץ מוחי".
זה מושלם, לא?
"זה מדהים".
לפני פרידה היא מספרת לי על דברים שעדיין לא הגיעה העת לקדמם: בקרוב נראה אותה בסרט עם דובל'ה גליקמן ושלמה בראבא ("זה על גראס בבית אבות ואני משחקת בו מין עורכת דין. נורא מצחיק, או אני מקווה שייצא מצחיק"); ביותר קרוב היא תופיע בסדרה הסופר מסקרנת שיצר טל פרידמן עבור "כאן" ("טל כתב סדרה בהשראת החיים שלו ושל הבת שלו, שסובלת מפיגור. היא ילדה מדהימה ואני בעצם משחקת אותה, אבל תקשיב, זה לא כמו שזה נשמע. זה סיטקום, מצחיק נורא, מופרע לגמרי").
אחרי המחשבות לעזוב הכל, יש לך חלום שבכלל לא קשור למשחק?
"תמיד חלמתי להיות גננת. אני נורא אוהבת לעבוד עם ילדים ועכשיו יוצא לי ללמד משחק מול מצלמה לבני נוער, שזה ממש נחמד".
מה לגבי ילדים משלך?
"אני מאוד רוצה, אבל אתה יודע, אין לי כרגע אפילו מערכת יחסים".
קראתי לפני כמה ימים ראיון עם שרליז ת'רון. היא אמרה על עצמה שהיא "פנויה באופן שערורייתי". גם את?
"לא הייתי אומרת שזו שערורייה".
רגע, כמה זמן את לבד?
"ארבעה-חמישה חודשים".
כבר גובל בשערורייה.
"טוב, לא לבד-לבד".
("גיבור אמיתי" עולה לשידור ביום ראשון הקרוב, 19. 5, בערוץ KIDZ לצופי YES)
צילום: גבריאל בהרליה | סטיילינג: חומי פולק | איפור: גלית ורטהיים | שיער: לידור חדידה | ע' סטיילינג: חן יצחקי | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: חולצה צהובה- אביתר מיאור, מכנס- פקטורי 54, נעליים- אלדו, חגורה- פול אנד בר | לוק 2: שרוולים- אביתר מיאור | לוק 3: חולצה ורודה וחצאית ורודה ועגילים- זארה | לוק 4: חולצה- הולה ג'ונסון לבוטיק ורנר, מכנס- מיס נורי, נעליים- אלדו |