לוקח זמן עד שמבינים למה "מונוגמיה", סרטו התיעודי החדש של אוהד מילשטיין ב-HOT8, נקרא ככה. במשך חלק לא מבוטל מתוכו, הסרט בכלל נראה כמו מבט מציצני על ההתמכרות מרחיקת הלכת של אמא שלו לקניות. ואין גרם אחד של סאבטקסט במבטים המקבילים על בית הוריו של מילשטיין ועל ביתו שלו: הוא גר בדירה קטנטנה ומנוצלת לעילא, הם גרים בדירה מרווחת ועמוסה בפריטים שנאגרו עם הזמן, שבה אפילו ארונות המטבח הם חלל לגיטימי לאחסון המלתחה.
אז למה, בכל זאת, קוראים לסרט הזה "מונוגמיה"? ומה הופך אותו לפרק השלישי בטרילוגיה המשפחתית של מילשטיין - אחרי "שבוע 23" מ-2016 ו"לילות קיץ" מ-2021? עדיף לא להכביר על כך במילים, וגם לא על הנסיבות שבגללן שחקנית פתאום מוצאת את דרכה לתוך הסרט התיעודי. מילשטיין עצמו מסתפק בהגדרת הסרט כמסע אישי אל עבר גבולותיה של מערכת היחסים המונוגמית, וזה אכן תיאור מתאים.
אומנם ההורים של מילשטיין הם חומר ראוי לדוקו שגרתי ועצמאי, כזה שהיה מהדהד לא מעט את "סוף עונת האהבה" הנהדר שנגע באותם עולמות, אבל זה לא מה שמילשטיין מחפש פה. גם לא עיסוק מעמיק ברגע שבו תפס את בת הזוג שלו מדפדפת בטינדר - ותיעד אותה עושה זאת, בהנחה שזה היה בכלל אותנטי. מילשטיין בונה לעצמו איזושהי "סינקדוכה, ניו יורק" פרטית, ומצית באמצעותה ניצוץ קולנועי-טלוויזיוני על רגעי ההיעלמות של הניצוץ הזוגי. התוצאה היא סרט שמצד אחד רחוק מלהיות קומוניקטיבי, ומצד שני רחוק מלהיראות כמו משהו שראיתם מתישהו בחיים.