בתום צפייה מרתונית בתשעת פרקי העונה השנייה של "Stranger Things", נדמה לי שזה התיאור ההוגן והקולע ביותר שלה: עונה בניוטרל. סרק סרק.
ייאמר מיד - אם עפתם על העונה הראשונה, אז ביני וביניכם יש פער שאולי יתבטא גם בסיבוב השני. לי היא עברה בדיוק כמו "סופר 8" של ג'יי.ג'יי אברמס: ערימת רפרנסים לכל הדברים שגדלתי עליהם ולא הרבה יותר מזה. אבל גם מי שאהב את עונה 01 יותר ממני יגלה מהר מאוד שהשנייה היא נפילה בכל המקומות החשובים - החל בעלילה, עבור בדמויות (בדגש על הדמויות החדשות) וכלה באנרגיה הכללית. אם בעונה הראשונה הייתה תחושה סוחפת של הרפתקה, הרי שבשנייה כבר אין שום דבר סוחף. זה אפילו לא פול גז בניוטרל; זה, כאמור, סתם ניוטרל.
אף אחד לא רוצה כאן ספוילרים, אז בקווים מאוד כלליים, עונה 2 מתחילה כשנה לאחר שהראשונה הסתיימה. חבורת הילדים כבר בחזל"ש כללי, אבל אילבן/אל (מילי בובי בראון) נעלמה לגמרי ומייק (פין וולפהארד) מתקשה להשלים עם זה. כבר בפרק הראשון נלמד איפה בעצם נמצאת אילבן ומה עוד נשתנה אצל הנפשות הפועלות העיקריות: וויל (נואה שנאפ) אמנם התאושש פיזית מהחוויות שלו ב"Upside Down" אבל עושה את כל הסימנים של פוסט-טראומה וממשיך לראות פלאשים מהעולם שמעבר, לדסטין (גייטן מטראצו) יש סופסוף שיניים עליונות ולוקאס (קיילב מקלאפלין) מתחיל לחשוב בכיוון של בנות.
זה לא נשמע הרבה וזה באמת לא הרבה, אז יוצרי הסדרה האחים דאפר מתגברים את גלריית הדמויות המקורית בשני מבוגרים חדשים ובשני נערים חדשים, שכולם מאוד דומיננטיים לאורך העונה. שון אוסטין, ליהוק שבוודאי מושפע מהיותו יוצא "הגוניס", מגלם את החבר החדש של ג'ויס (וינונה ריידר), אמם של וויל וג'ונתן (צ'רלי היטון); פול רייזר נכנס לנעליים של מתיו מודין בתפקיד הבוס של המעבדה שבה נוצר החיבור הראשוני אל ה-Upside Down, ומבלה את כל העונה בלגרום לנו לתהות אם הדמות הזאת היא מחווה לשמוק שגילם ב"שובו של הנוסע השמיני" או שהדאפרים רק משחקים על הציפיות שלנו והוא בעצם גוד גאי. במצבת הצעירים, סיידי סינק ודאקר מונטגומרי מגלמים בהתאמה את מקס ובילי, היא נערת סקייטבורד ג'ינג'ית מגניבה והוא "לא אח שלה", כפי שהוא טורח להדגיש בעודו דושבג. עכשיו, לכל ארבע הדמויות החדשות יש מכנה משותף שמתחיל להסתמן כבר בפרקים 2-3 ולגמרי לא ניתן להתעלם ממנו בתום העונה: כולן מיותרות. לא במובן של מבאסות, או לפחות לא בהכרח, אלא במובן שהן לא תורמות כלום לשום דבר.
מקס ובילי, הלא-אח-ואחות, הם גם החוליה החלשה ביותר של העונה וגם המייצגים הנאמנים ביותר של כל מה שדפוק בה (סינק ומונטגומרי הם גם שחקנים בלתי נסבלים, אבל נניח שזה לא רלוונטי). לה אין דמות מלבד "ג'ינג'ית מגניבה", לו אין זכות קיום מלבד "ערס עם עודף תספורת", והדאפרים אפילו לא טורחים לנסות להלחים אותם לתוך עלילת-העל – אתם יודעים, פעילות על-טבעית וכל זה. הם סתם שם, בדיוק כמו ש"החבר החדש של אמא" לא באמת ממלא איזה צורך עלילתי, אבל לפחות אוסטין ממש חמוד ואפילו ייצא להערכתי מהסיפור הזה עם ערימה של תפקידי אבא, או יותר טוב, דוד.
בעיית הילוך הסרק לא מאפיינת רק את הדמויות החדשות. אחד הסיפורים הבולטים של העונה הוא דעיכה ביחסים בין אחותו של מייק, ננסי (נטלי דייר) לסטיב הרינגטון (ג'ו קירי), ההוא שכבר בעונה הראשונה נראה כמו אות ומופת לפתגם "החבר'ה הטובים מסיימים אחרונים". אלא שזה מאוד לא מעניין, והתחליף שמוצאת ננסי לסטיב הוא גם הצפוי ביותר שניתן לדמיין וגם עוד מקרה מובהק של קו עלילה שלא עושה כלום חוץ מלהעביר דקות מסך.
בהרבה יותר מדי מובנים, העונה השנייה של "Stranger" נראית כמו דראפט ראשון של תסריט. גיבוב של רעיונות ראשוניים כמו "בוא נכניס שני צעירים חדשים" או "יהיה מגניב אם לג'ויס יהיה בן זוג" בלי שהדאפרים הספיקו בכלל לפתח אותם, אבל משום מה כבר יצאו לצלם אותם. בהתחשב בכך שגם האפקטים נראים זולים מזול, משהו בכל האופרציה זועק "מהר מדי".
כש"זה" יצא לאקרנים השנה, רוב מוחלט של מבקרי הקולנוע (ואני ביניהם) זיהו שם השפעה גדולה של "Stranger Things". אני לא חושב ש"זה" כזה גדול – מבחינתי הוא סרט אימה מחורבן וסרט נעורים חמוד – אבל לאורך הבינג' מצאתי את עצמי מתגעגע לתחושת ההרפתקה של "זה", ואולי ביתר שאת לתחושת החבורה. הדאפרים מפרקים לגמרי את החבורה בעונה השנייה, החל בהפרדה המוחלטת של אילבן לקו עלילה משלה וכלה בסדרת החלטות שרירותית למראית עין שמטרתה להפריד בין הילדים, בדרך כלל לחלק אותם לזוגות (דסטין+לוקאס, מייק+וויל), והתוצאה היא שהקסם הילדותי שעבד כל כך יפה בעונה הראשונה – וכאמור, גם השפיע כל כך על "זה" - נעדר באופן כמעט מוחלט מהשנייה.
אני מתפתה להמליץ לכם להסתפק בפרק הראשון והאחרון של העונה, כי האמת היא ששום דבר שקורה באמצע לא באמת משנה. אנחנו עדיין במלחמה עם האופל של ה-Upside Down, רק שהפעם היא לובשת צורה יותר ספציפית ויותר מפלצתית, והשואו-דאון הגדול מולה הוא לגמרי עניין של הפרק האחרון. אלא שבכל זאת יש סיבה לצפות גם בפרקים 2-8, והיא גם ההצלה החלקית של העונה המבאסת הזאת: קו העלילה שנסוב סביב החיפוש העצמי של אילבן, ושכולל גם את דקות המסך הטובות ביותר של דיוויד הארבור בתפקיד הצ'יף המשטרתי הופר - הוא הדרמה היחידה שעובדת בעונה הזאת. למה החליטו הדאפרים לשלוח את אילבן למסע הזה לבדה במקום להוציא לפחות חלק מהחבורה לדרך ביחד איתה? קשה להבין, ומכל מקום חבל, כי אני חושב שתחושת הסרק נובעת לא מעט מהבחירה להישאר בעיירה הוקינס ובמעבדה ובכל הג'אז הזה. ועדיין, זה לא מוריד מהדברים היפים – ומעת לעת הממש מרגשים – שקו העלילה הזה מביא איתו.
הזכרתי את הארבור, ובתום שתי עונות אני חושב שהוא התרומה האמיתית של "Stranger Things" לאנושות. קצת כמו כריס פראט ב"שומרי הגלקסיה" הראשון, האיש הפך במחי תפקיד אחד לבחירה המושלמת עבור דמות האנטי-גיבור, או לפחות הפרשנות הנוכחית לדמות הזאת. הארבור יגלם בקרוב את הלבוי, דמות ששני הסרטים בבימוי גיירמו דל טורו בהחלט לא מיצו; זה נשמע לי כמו כזאת פגיעה בול שאני מוכן לסלוח לדאפרים על הרבה דברים רק בזכות הפוש שהם נתנו לשחקן הכל כך סימפטי הזה.
בסיכומו של בינג', Stranger Things S02 היא אכזבה. ולאור העובדה שהדאפרים כבר לא מסתפקים בלרפרר את האייטיז, אלא גם גונבים חופשי סיפורים ואפילו שוטים ספציפיים מסרטי ניינטיז (דגש על "פארק היורה" ו"הנוסע השמיני: התחייה") וגם מסרטים כמעט חדשים (דגש על "בקתת הפחד"), מבחינתי חלה עליהם חובת הוכחה שהם מסוגלים להגות מחשבה מקורית. נכון, הם במאים לא רעים ותסריטאים מהוקצעים, אבל בתום 17 פרקים מצטברים של סדרת הנטפליקס שלהם, הם בעיקר נראים כמו הבחירה המושלמת למפיק שמעוניין לעשות רימייק שלא יפסיד כסף. אני חושב שזה קצת עצוב.
TVbee בפייסבוק