יוצרי "התורה כולה: סיפורו של משה" ("Testament: The Story of Moses") של נטפליקס ניצבים בפני משימה קשה מאין כמוה: איך לקחת את אחד הסיפורים המרגשים, האהובים, שדורות של ילדים ומבוגרים מתרגשים ממנו ומחזיקים אותו קרוב ללבם עד היום, ולספר אותו מחדש? אני מדבר, כמובן, על הסרט המצויר המופתי "נסיך מצרים" משנת 1998. קשה להתעלות עליו. אבל בואו נהיה רציניים לרגע: לעבד את הסיפור של משה רבנו ושל יציאת בני ישראל ממצרים הוא באמת לא משימה של מה בכך. מדובר בסיפור אפי במימדיו, ארוך לאללה, שסופר אינספור פעמים - בטקסט המקראי, בפרשנויות של חכמי התלמוד ושל מלומדים באיסלאם ובנצרות, בסרטי קולנוע אפיים כמו "עשרת הדיברות" מ-1956, בשירי גוספל, בתיאוריות פסיכואנליטיות ועוד. אם מישהו רוצה לספר אותו שוב עכשיו, ב-2024, כדאי שיהיה לו משהו חדש להגיד.
מה שזה לא יהיה שבחרו להגיד, יוצרי "סיפורו של משה" בחרו לעשות זאת באחד מהפורמטים הטלוויזיוניים הכי בלתי-נסבלים שיש, יצור כלאיים מוזר שנמצא לא כאן ולא שם: דוקו-דרמה. מצד אחד קרוסלה מסחררת של ראשים מדברים שמספרים את סיפורם של משה ועם ישראל בצאתם ממצרים אל הארץ המובטחת, כולל פרשנויות של שלוש הדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואיסלאם) - ומצד שני מיני-סדרת דרמה תקופתית על המסע של משה מבן אצולה מצרי דרך היותו רועה צאן במדבר, המאבק בפרעה והניסיון להוביל את עם ישראל לארץ כנען.
התוצאה מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו אבל טובעת ביאור: גם אם יש איזשהו חיבור רגשי לדמויות שעל המסך ולאינטראקציה ביניהן, היא נקטעת מדי כמה דקות לטובת הגיגיו של איש דת יהודי, נוצרי או מוסלמי כזה או אחר - ומנגד, אם תגיעו לסדרה הזאת בציפייה לדוקו שילמד אתכם הרבה על המידע מאחורי הסיפור שכולנו למדנו בבית הספר היסודי, לא בטוח שתלמדו המון.
ראוי לציין שאנחנו לא בהכרח קהל היעד: "סיפורו של משה" היא הפקה טורקית שאינה מכוונת בהכרח לקהל יהודי או ישראלי - העלילה והפרשנות נמסרים באנגלית, ולמרות כמה הופעות מרכזיות של שחקנים ישראלים (אבי אזולאי, ריימונד אמסלם וישי גולן), המסר נועד להיות כזה שירצה את בני שלוש הדתות. כך שאם אתם מסורתיים או דתיים, ייתכן שתחושו לא בנוח עם הסבר אחד, לדוגמה, שמופיע בדוקו, ולפיו דם הקורבן שאותו משחו בני ישראל על משקוף הדלת כדי להינצל הוא רמז מטרים לדמו של ישו שגואל את המאמינים.
עם זאת, המולטי-דתיות של הדוקו-דרמה הזאת היא, אולי, היתרון היחיד שלה: עבור צופים יהודים שגדלו על סיפור מאוד ספציפי של משה, מעניין לשמוע את הפרספקטיבה של דתות אחרות על יציאת מצרים, וכן את הקשר בין אלמנטים מרכזיים בסיפור (עשר המכות, הכבדת לב פרעה) לבין אמונתם של המצרים הקדומים. עם זאת, "סיפורו של משה" נכשלת, בסופו של דבר, כדרמה, עם משחק די שטוח וחובבני (להוציא אולי את גולן בתפקיד אהרן, שהיה בערך היחיד שהציג יכולת משחק בסדרה) - והיא נכשלת גם כמוצר דוקומנטרי. מצד אחד בחרו היוצרים להציג את הסיפור כולו, ולא לסיים אותו, כמו ב"נסיך מצרים", לאחר חציית הים. "סיפורו של משה" מראה גם את הנדודים במדבר, את הסבל של בני ישראל, את המזג הסוער של משה, את שבירת הלוחות. מצד שני, היא מתעלמת מחלקים שלא משרתים את "המסר החיובי" של משה רבנו: לקראת סוף הסדרה בת שלושת הפרקים, נראה משה בוחר שלא להעניש את אלו שהובילו את בני ישראל בחטא עגל הזהב, ואומר "לא תרצחו" - זאת למרות שבסיפור המקראי הוא מורה, ממש בחלק הזה בסיפור, לבני לוי, להרוג 3,000 מאלו שהיו חלק מחטא העגל.
בקיצור - בהיעדר סדרת דרמה סוחפת או דוקומנטרי מדויק, כל מה שנשאר הוא "המסר שאנחנו יכולים ללמוד ממשה ומיציאת מצרים". ומזה היה לנו הרבה כבר בכיתה ב'.