למרות כל ההצלחות הבימתיות, הזכייה בפרס אופיר ושלושה פרסי כינור דוד, ואפילו תקליט הילדים המיתולוגי "זרעים של מסטיק" - יש מצב שתפקיד חייה של דליה פרידלנד הוא דווקא האחד שבו היא לא משמשת שחקנית. כי "זיכרון של מסטיק", סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי שזמין מעתה ב-HOT8, הוא דוקו מהסוג שלא שוכחים לכל החיים. וזה רק סמלי בהתחשב בנושא שבו הוא עוסק, ובעובדה שפרידלנד עצמה כנראה תתקשה לזכור אותו בעתיד.
פרידלנד, היום בת 89, מלווה כבר שנים במצלמה של וייסבלאי. בהתחלה הפוקוס היה על הקריירה שלה ועל הנסיבות שבהן גדלה לתוכה - גדלה במלוא מובן המילה, עם זוג הורים שחקנים שהיו ממייסדי תיאטרון הבימה. לקח לפרידלנד זמן להבין שהיא כבר לא חוסה תחת הצל שלהם, ויכול להיות שבתוך תוכה היא עדיין מרגישה ככה. אולי זה אפילו קשור לעובדה שהיא מתגוררת כל חייה בבית שבו נולדה. אבל מי שאפשר היה לקטלג בתור נפו-בייבי בשנות ה-50 בנתה בחריצות רזומה מפואר, והתעקשה פעם אחר פעם שלא ליפול לשום משבצת שהונחה מולה.
גם "זיכרון של מסטיק" אודותיה לא נופל לשום משבצת, בעודו מתעד את התהליך הארוך והמייסר של אובדן זיכרון שחווה פרידלנד. זה מתחיל עם פתק "מתי יצאתי לגמלאות?" או משקפיים שמסתתרים מתחת למיטה, ומגיע עד למטפלת צמודה או מילים שהולכות וחומקות ממנה. המקוריות של וייסבלאי משתקפת מבעד לצילום והעריכה - שניהם מורכבים משברי זיכרון שמשתלבים אחד בשני, ועושים זאת באופן יסודי ואפילו עם הומור לא קטן. פרידלנד עצמה מתארת את "זיכרון של מסטיק" כ"סרט עם התחלה ואמצע ובלי סוף", הגדרה יפהפייה לחוויית צפייה אופטימית ושוברת לב בעת ובעונה אחת. תוך שילוב עילאי בין דמות מרשימה לסיפור אוניברסלי, ככה נראית היצירה התיעודית הישראלית כשהיא מגיעה לשיא שלה.