איפה: הערב ב-21:00 ב-HOT8
החלטת tvbee: לצפות וליהנות
לא לעיתים קרובות תשמעו ממני - ואני מניח בזהירות שגם מעצמכם - את המשפט "זה אחלה סרט, אבל הוא קצר מדי". בעיית אורך-היתר של סרטים עלילתיים, וספציפית הוליוודיים, היא נושא כאוב ומפוהק שכתבתי עליו בעבר, אבל כשכל סדרת טרו-קריים נגררת לזמן מסך כפול פלוס מהראוי והרצוי לה - גם בדוקו נפלה שלהבת. והנה מגיע אולסי, סרטו התיעודי בן ה-65 דקות של דני מנקין על אולסי פרי, וזה כמו הביטוי "טו מאץ' אוף אה גוד ת'ינג" רק בול להפך.
אין לי מושג מה (ואם בכלל) אומר שמו של אולסי פרי לאנשים צעירים, אבל כמי שעדיין זוכר את רפי גינת שואג את שמו מול רבבת צופים ביד אליהו, הסרט על האיש וסיפורו סיקרן אותי מראש. סיקרן וקצת הדאיג, כי דוקו-ספורט הוא ז'אנר מאוד אהוב עליי שמבליח לעתים רחוקות מדי אל העשייה התיעודית כאן בארץ, ואם כבר עושים אחד על אגדה כמו פרי - ובאותה נשימה, על טרגדיה כמותו - אז רק שלא יפשלו.
אז לא, לא פישלו בכלל. מנקין, במאי עם עבר עשיר בתיעודי (18 קילו של אהבה) ובעלילתי (ז'ה טם איי לאב יו טרמינל), מצליח בזמן מסך של שעה וסיגריה להקיף את 360 המעלות של פרי – נער מהגטו של ניוארק שנהפך כמעט במקרה לסופרסטאר של מכבי תל אביב בשיא תהילתה, זכה איתה בשני גביעי אירופה, התגייר, שירת בצה"ל, שימש כמחצית הפאוור-קאפל עם דוגמנית העל תמי בן עמי ז"ל, נפל להרואין, חירב לעצמו את שלהי הקריירה, ישב עשר שנים בכלא האמריקאי על הברחה ולבסוף נקלט מחדש בישראל ובכדורסל הישראלי - הפעם כמאמן נוער.
קוצר הנשימה שלי אינו מורגש בסרט, שמתעכב בדיוק היכן שצריך להתעכב ומרפרף על מה שלא דורש יותר מרפרוף. כבונוס (ובאופן שאין לתאר אלא כמפתיע, בוודאי את מי שעוקב אחר ההתנהלות התקשורתית של המועדון), אנשים מתוך המערכת של מכבי תל אביב מדברים בפתיחות ובמה שנראה לפרקים כאשכרה כנות על שתי השערוריות הגדולות ביותר שנקשרו בשמו של פרי כשחקן פעיל: הגיור הלא-הכי-כהלכה שנתפר למידותיו (משחק מילים מכוון לגמרי), כדי שישחק במכבי כמתאזרח ולא כזר - והתקופה שבה ההתמכרות שלו לסמים השפיעה על תפקודו, מה שהגיע לשיא שלילי בהיעדרותו ממשחק בית נגד הנמסיס של מכבי דאז - ריאל מדריד.
למייקל ג'ורדן היה "משחק שפעת" של הופעה על-אנושית; לפרי היה "משחק שפעת" עם אקסטרה מרכאות שהוא נעדר ממנו מחמת הסימום. את הבולשיט של התירוץ הרפואי חשפה התקשורת כמעט בזמן אמת, ועדיין, מרתק לראות את שמלוק (שנפטר רק לפני חודש), מיקי ברקוביץ' וטל ברודי מדברים על כל זה. באותו הקשר, חכו לבדיחה של ברודי! עזבו שהיא מצחיקה בקול רם; שום דבר בפרסונה הנתפסת של ברודי לא הכין אותי מעולם לאפשרות שהאיש מסוגל לחמוד לצון.
יש לי טענות לעריכה של אולסי, שנוטה להיות מעט פולשנית לפרקים. טיפ לדוקומנטריסטים: אם אחותו של מושא הסרט פורצת בבכי ומבקשת סליחה, זה הרגע לחתוך - ובאופן נסלח אך מעט זול, מתמכרת בקלות מופרזת לרגעי ה"מרגש". באותה נשימה, אין לי מושג למה החליט מנקין לשתול בחדר העריכה כותרות פיקטיביות על רקע עיתוני התקופה, ובאורח כזה שלא ממש ברור אם הכוונה הייתה שזה יעבור כפיסת היסטוריה או כיציאה של עיצוב רטרו; זה סוג של פאק באמינות, וזה דבר שאסור לסרטים תיעודיים ליפול בו. ועדיין, אלו תלונות משניות על סרט מרתק ומחכים. הקובלנה המשמעותית היחידה שלי היא כאמור "קצר מדי", או ליתר דיוק - צר מדי.
רגע אחד שממחיש את העניין הוא אמירה של המרואיין יורם ארבל על כך שמכבי של שנות ה-70 וה-80 "ידעה לסדר דברים". מאחורי המשפט הזה עומד עולם ומלואו שפעם היה נהוג לסכם במשפט "קבוצה שיש לה מדינה", ובעוד שמנקין משרטט היטב את הדיוקן של פרי - חבל הוא מחמיץ כמעט לחלוטין את הרקע. ייאמר מיד, ההחלטה לייצר מה שנקרא בעלילתית "סרט מונע-דמות" היא לא רק לגיטימית, אלא גם מעידה על יוצר תיעודי שיודע בדיוק מה הוא רוצה; סרטים דוקומנטריים רבים, בדגש על ישראלים, נופלים בדיוק בעניין הזה וצריך לתת למנקין קרדיט על יצירה מוכוונת מטרה. פשוט שבאותה נשימה, הייתי מבסוט יותר אם הוא היה מכוון רחב יותר וארוך יותר כדי לראות איך עלילות פרי משתלבות בכל העסק המטורלל הזה של "מכבי הגדולה".
אגב, אם אתם ממש מתעקשים על גילוי נאות, אז ניתן לומר שאני מכביסט רדום: גדלתי על ברכיה של מכבי, לרבות הברכיים הדפוקות של אולסי פרי, אבל אני מספיק מפוכח ומספיק ישיש כדי להכיר בכך שמועדון הפאר הזה הוא חתיכת סיפור על אהבה וחושך. בהינתן שמנקין ויתר כמעט לחלוטין על הזווית הרחבה הזאת של הסיפור, אין לי אלא לשחרר אתכם עם המלצה גורפת לצפות באולסי, ואת היוצרים התיעודיים בישראל עם הצעה להרים לאלתר אפוס דוקו-ספורט שיביא לנו את מלוא הסיפור על הקבוצה שפעם הייתה לה מדינה.