אם היה נערך בקרב חובבי קולנוע סקר תחת הכותרת "הבמאים הגדולים ביותר הפעילים כיום", ספק אם שמו של סטיבן סודרברג היה משתחל לתוך הרשימה. זה די מובן: בעבר נוצר אמנם הייפ רציני סביב סודרברג כיוצר, אבל הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בשנת 2000, כש"טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'" שלחו אותו להתמודד מול עצמו בקטגוריית הבימוי באוסקר (ולבסוף הביתה עם פסלון על "טראפיק"). חוץ מזה, האיש תמיד נמשך לפרויקטים אזוטריים ואפילו אקספרימנטליים (כמו "Unsane" שלו מהשנה שעברה, שצולם כולו באייפון) לא פחות מאשר להפקות הוליוודיות (סדרת סרטי "אושן", "מג'יק מייק"). אבל במלאות 30 שנה לסרט שעשה אותו, "סקס, שקרים ווידאוטייפ", אני חושב שסודרברג יותר מראוי להיכלל ברשימה של גדולי הבמאים החיים. לראיה, הוא טוב אפילו כשהוא חצי כוח.

"המכבסה", סרטו החדש שעלה השבוע בנטפליקס, הוא פרויקט זניח בפילמוגרפיה של סודרברג. הוא מטפל אמנם באחת מפרשות ההונאה החמורות בהיסטוריה - זו שזכתה לכינוי "מסמכי פנמה", תחקיר עיתונאי שחשף מעורבות של ראשי מדינה, פושעים וסלבס בתעשיית ענק של הקמת חברות קש במקלטי מס - אבל הסרט הזה לא לוקח את עצמו או את הנושא שלו בשום סוג של רצינות. גארי אולדמן ואנטוניו בנדרס הם מוסאק ופונסקה, עורכי הדין שהמשרד שנשא את שמותיהם עמד במרכז התחקיר; מריל סטריפ היא אלן מרטין, אישה שטרגדיה אישית מעמידה אותה לגמרי במקרה בתוך הונאת הענק; ובדיוק כמו בסרט ש"המכבסה" מרפרר אליו סגנונית במודע ובמוצהר, "מכונת הכסף", הנקודה היא פחות העלילה ויותר המעטפת, התחושה של "ככה עובד העולם האמיתי של הכסף הגדול". זה ו - שוב כמו ב"מכונת הכסף" - גלריה מרשימה של שחקנים שעושים אחלה עבודה ונראים כמי שנהנים מכל רגע, ביניהם שרון סטון, דיוויד שווימר, רוברט פטריק וג'יימס קרומוול.

הסרט הזה לא מתיימר להיות דבר מלבד בידור טוב, אבל אפילו בתוך הצהרת הכוונות הצנועה הזאת בולטים היתרונות שתמיד אפיינו את סודרברג, למשל חוש קצב קולנועי נהדר שמייצר פלואו תמידי, כמעט גרוב, ולמשל יכולת כמעט על-טבעית להוציא מכל שחקן את הטוב ביותר שיש לו לתת. מי שביים את ג'וליה רוברטס בתפקיד חייה ביי-פאר, זה של חושפת השחיתויות ארין ברוקוביץ', פשוט ניחן במתת-האל הזו שלא נשחקת עם השנים והסרטים. פשוט תראו את אולדמן ב"המכבסה", אין דברים כאלה (אה, ואם כבר מדברים, אז שימו לב לגברת עם המשקפיים הענקיים. לא תוציאו ממני יותר מזה).

"המכבסה" - סרט מצחיק מאוד לפרקים ומהנה לכל אורכו, גם אם שום דבר בו לא ממש נשאר צרוב בזיכרון - גרם לי להבין שסודרברג עונה אפילו לדרישות של "תאוריית האוטר" ההיסטורית, שלפיה במאי טוב הוא במאי שניתן לזהות את סגנונו הייחודי ואת חזונו האישי בכל אשר יעשה. כלומר, האיש אמנם הלך עם השנים לאלף ואחד כיוונים וז'אנרים, אבל אם רוצים להבין מה מעניין אותו, הרי ש"הדינמיקה של ההונאה" היא הגדרה מדויקת לרוב המוחלט של סרטיו - זה קיים כבר בשם ובתמה של "סקס שקרים ווידאו טייפ" כמו שזה נוכח בטיוח של "ארין ברוקוביץ'", במעשי השוד שהם לעולם לא כפי שהם נראים של סדרת "אושן", בנבכי הזהות המינית ב"חיי עם ליברצ'ה", ב"המודיע!" הלא מוערך דיו עם מאט דיימון כגיבור הסרט/הקריין שמכריז כבר בסצנה הראשונה שהוא שקרן פתולוגי, ובוודאי ב"המכבסה" וב"לוגאן לאקי", שני הסרטים האחרונים של סודרברג שהגיעו אל הקהל בישראל.

_OBJ

ב-1989, בגיל 26, סודרברג זכה גם במנת ההייפ הראשונה שלו וגם בפרס הגדול של פסטיבל קאן עם סרט הביכורים המופתי "סקס, שקרים ווידאו טייפ". שנים זכרתי ממנו את המשפט שאומרת אן (אנדי מקדואל) לגרהאם (ג'יימס ספיידר), "אתה לא יכול לבוא למישהי ולהגיד לה שהשתנית כאילו שאתה נותן לה איזו מתנה"; לפני כמה שבועות, כשצפיתי בו מחדש, התרגשתי לגלות כמה פרֶש ועדכני הוא נראה והתרגשתי עוד יותר כשגרהאם אמר משפט מושלם שבכלל לא זכרתי: "גברים לומדים לאהוב את הנשים שהם נמשכים אליהן. נשים לומדות להימשך לגברים שהן אוהבות". ברנש שכתב את המשפט הזה בגיל 25, שביים חוץ מכל הנ"לים גם את "התפשטות" ואת "הגרמני הטוב" ואת (הרימייק האמריקאי של) "סולאריס" ואת (סרט הנקמה המושלם והכמעט לא מוכר) "The Limey" - אם הוא לא אחד הגדולים, אז מי כן.