שיר נדל בריאה ושלמה, אבל גם היא חווה על בשרה את המלחמה. היא לא משרתת בתפקיד קרבי, אבל גם היא בקושי יוצאת הביתה. לא חיסלה מחבל, לא נכנסה לעזה, לא עשתה מעשי גבורה שנהוג לחשוב עליהם במהלך מערכה צבאית - אבל גם היא גיבורה, בדרכה, וגם היא ראויה לסרט דוקו משלה. סרט כמו "קצינת נפגעים, גולני", שעלה ב-yes דוקו לרגל יום הזיכרון, ובו תזכורת כואבת לפצעים הנפשיים שמדינה שלמה התמודדה איתם ב-7 באוקטובר ומתקשה לאחות אותם מאז.
נדל, מוקד סרטה של ציפי ביידר (שרק לאחרונה ביימה דוקו מקצה אחר לגמרי של הסקאלה, על אמיר פרישר גוטמן), היא קצינת הנפגעים של חטיבת גולני - יותר מ-80 חללים, יותר מ-500 פצועים, אבידות שמגיעות מחיילים צעירים ועד מג"ד אגדי ואהוב כמו תומר גרינברג. ובזמן שהמצלמה מלווה אותה בחודשים של התמודדות בלתי נתפסת, הסרט שואל שוב ושוב את השאלה שמרים פרץ שואלת אותה כבר בתחילתו: איך את עושה זה?
לנדל אין תשובה לשאלה הזאת, גם לא לסרט. היא פשוט כואבת, מתגעגעת ומתמודדת. הליווי שלה ושל עמיתיה כולל אינספור מרכיבים ואינספור טרגדיות: משפחה אחת שוכלת בן אחרי שבן אחר כבר נפל לפני עשור. הבשורה על מותו של גרינברג, שעבד בצמוד לנדל וניצל את ההפוגה הראשונה במלחמה בשביל לטלפן למשפחות, מגיעה אליה במהלך יום שמתועד בסרט כמעט במלואו. לרגעים קשה אפילו להבין ש"קצינת נפגעים, גולני" סוקר חודשים ארוכים ולא ימים בודדים, כי כל הרגעים בו כל כך דומים. וכל כך עצובים.
אבל ציר הזמן מתקדם, ואיתו מניין הנופלים: החלקה הצבאית בהר הרצל מתמלאת ומתמלאת, עם עוד שורה ואחריה שורה נוספת. הבנות של נדל, שהיא פוגשת רק בסופי שבוע, כבר החליפו למלתחת חורף. ואשירה, אלמנתו של גרינברג, מגיע לבקר את הקבר שלו ומוצאת שם כוס קפה שהכינה לו בפעם הקודמת. הרגישות יוצאת הדופן של נדל הופכת אותה למעין אחות גדולה, כזו שאי אפשר שלא להתאהב בה, ואי אפשר שלא לשאול כמה עוד תחזיק מעמד במשימה קשה כל כך. בהתאם, גם הסרט עליה ניחן בבגרות ראויה להערכה - הזיכרון הקולקטיבי מן הסתם נמשך לטרגדיות המתוקשרות יותר של המלחמה, ו"קצינת נפגעים, גולני" מפנה זרקור דווקא לאלה שנפלו בנסיבות ה"רגילות" יחסית שלה. נסיבות שהן כמובן הכל חוץ מרגילות, ומרסקות בכל פעם מחדש.