אם הגעתם לכאן, סביר להניח שכבר ראיתם או לפחות שמעתם על "אייל קטן" ("Baby Reindeer"), סדרת הלהיט החדשה של נטפליקס על ברמן וקומיקאי כושל שפוגש אישה מסתורית, שמפתחת אליו אובססיה ומתגלה כסטוקרית מסוכנת. הסדרה הגיעה כמעט משומקום, בלי קידום מסיבי, ועדיין הצליחה להתמקם בפסגת טבלאות הצפייה והפכה די מהר לאחת הסדרות הנצפות ביותר החודש. באופן חריג לנטפליקס, הצלחתה של "אייל קטן" לא מסתכמת רק במספרים מרשימים - והיא גם מצליחה ביקורתית וזוכה לשבחים רבים. ייתכן שהצלחתה קשורה לא מעט לעובדה שהיא משווקת כמותחן דרמטי/קומי על סטוקרית, והיא אכן הייתה יכולה להיות עוד מותחן פשע בינג'י-עסיסי-גילטי-פלז'רי כפי שרק נטפליקס יודעת לייצר. אבל האמת היא ש"אייל קטן" היא לא בדיוק המותחן שהצופים ציפו לו כשלחצו פליי, היא הרבה הרבה מעבר לזה. היא שוברת מוסכמות, עולה על כל הציפיות - וראויה לכל הסופרלטיבים והשבחים שהיא מקבלת.
לפני שנצלול לכל הסיבות שהופכות את "אייל קטן" לאחת הסדרות הייחודיות והמטלטלות שיצאו לאחרונה בנטפליקס, קצת רקע: יוצר הסדרה והשחקן הראשי (ריצ'רד גאד) כתב את הסדרה בהשראת אירועים אמיתיים שקרו לו, והוא מגלם גרסה בדיונית שלו עצמו. לגאד באמת הייתה סטוקרית שבמשך מספר שנים שלחה לו כ-41 אלף מיילים ו-350 שעות של הודעות קוליות, וגם הטרידה את הוריו ואת זוגתו דאז. אגב, ההודעות והמיילים המוצגים בסדרה הם אחד לאחד מה שנכתב על ידה. הסיפור של גאד הפך קודם כל להצגת יחיד מוערכת ב-2019, ואת ההצגה הוא למעשה עיבד למסך הקטן בצורת מיני-סדרה המונה שבעה פרקים.
גאד יכול היה לעבד את הסדרה למותחן עוצר נשימה, שסביר להניח שהיה גם מצליח, אך כזה שלא בדיוק היה משאיר חותם. במקום זאת, הוא השתמש בסיפור האוטוביוגרפי שלו בחוכמה כדי לייצר סדרה שהיא אומנם מותחת, מבדרת ואף קומית לעיתים - אבל בעיקר עושה המון דברים אחרת, מעוררת מחשבה ומעניקה לצופים חוויה מטלטלת הרבה יותר ממה שאולי נדמה בתחילתה. גאד עושה זאת באמצעות כתיבה מופתית שניכר שהושקעה מחשבה רבה מאחוריה, והסדרה מצליחה בשבעה פרקים בלבד לגעת בלא מעט נושאים שנויים במחלוקת, ברגישות ועומק יוצאי דופן. העובדה שהסדרה נעה בין קומדיה לדרמה הייתה יכולה להיות בעוכריה, אך המעבר בין הקומי לאפל נעשה בצעדים מדודים וחכמים, שגורמים לצופה להוריד מגננות - בדיוק בזמן כדי לקבל עוד בוקס רציני בבטן (ויש כמה כאלה).
אחת הסיבות העיקריות שהסדרה היא לא עוד מותחן פשע, טמונה בכך שהיא מלכתחילה לא בדיוק התכוונה להיות כזו. "אייל קטן" חותרת תחת מוסכמות הז'אנר והיא עושה את זה בין היתר בשבירת כל מוסכמה אפשרית על דמות הקורבן ודמות המקרבן. לא משנה מה אתם חושבים על דוני (הגיבור שמבוסס על גאד) ועל מרתה (הסטוקרית), ומה אתם משערים שהם יעשו - אין סיכוי שתצליחו לנחש נכון. גם הקורבן וגם המקרבנת מתנהגים בצורה לא אופיינית לדמויות מהסוג הזה בז'אנר. אבל חשוב להדגיש: שבירת המוסכמות כאן נעשית לא כהתרסה גרידא, אלא כחלק מייצוג מורכב, אנושי ואותנטי של החוויה שעברה על גאד.
את דמות האישה האובססיבית והמשוגעת כבר יצא לרובנו להכיר בעיקר דרך דמויות ידועות מסרטים כמו "מיזרי", "מיסטי" ו"חיזור גורלי". האישה האובססיבית הטיפוסית בסרטים האלו מוצגת כדמות חד-ממדית, מפלצתית וחסרת מצפון. בראייה לאחור, דמויות אלה נחשבות היום שנויות במחלוקת, בעיקר בגלל שהן קיבעו סטיגמה שלילית בכל הנוגע להפרעות נפשיות. מרתה לא דומה לאף אחת מהדמויות הללו: היא דמות מורכבת שעם הזמן נחשפים צדדים נוספים בה, שהופכים אותה לאנושית יותר, כמובן מבלי לפטור אותה מאחריות. גאד בעצמו ציין כי הוא יכול היה בקלות להפוך אותה ל"לנבל קלאסי", אך הוא שם לעצמו למטרה להעלות באמצעות דמותה את נושא ההפרעות הנפשיות בצורה מכילה ומעמיקה יותר. אבל לא פחות מהכתיבה החכמה והרגישה, גם תצוגת המשחק המרהיבה של ג'סיקה גאנינג ("פורעי חוק") הופכת את מרתה לדמות בלתי נשכחת. היכולת הנדירה של גאנינג לעבור מדמות מעוררת רחמים לדמות מעוררת קבס, משפיות לשיגעון בהינד עפעף - וכל זה מבלי לאבד אמינות לרגע - צריכה לזכות אותה בכל פרס אפשרי, ובתקווה שגם בעוד הרבה תפקידים טובים בהמשך הדרך.
"אייל קטן", כאמור, מעלה לא מעט נושאים שנחשבים לטאבו - והיא מצליחה לייצר שיח מורכב סביב טראומה, טראומה מינית, זהות מינית, התמכרויות, מערכות יחסים להט"ביות ואוזלת היד של המשטרה. נושא הטראומה ראוי להערכה במיוחד, לא רק בשל העובדה שתקיפות מיניות מושתקות אף יותר בקרב גברים, אלא גם בשל האופן שבו הסדרה מציגה את המורכבות של התמודדות עם טראומה. זה כולל את האופן שבו היא מחלחלת ומשפיעה על אספקטים שונים בחיים, תחושת אובדן השליטה, תהליך העיבוד ולבסוף החזרת השליטה על ידי לקיחת הנרטיב בחזרה לידיו של הנפגע. כפי שדמות המקרבן נראית אחרת ממה שאתם רגילים לו, כך גם דמות "הקורבן", וזה בזכות יכולת התבוננות פנימית יוצאת מגדר הרגיל של גאד, ובעיקר המון אומץ שנדרש כדי לעבד טראומה אישית בצורה כה חשופה ואותנטית על המסך.
"אייל קטן" הייתה יכולה לשטח את עצמה לרדידות הנטפליקסית האופיינית, אבל המרכיב שהופך אותה לכה מדוברת, חשובה וגם כזו שלא תישכח בקרוב - הוא התעוזה שלה להיות לא מה שהצופה רוצה לראות, אלא מה שהוא צריך לראות. היא ההוכחה לפוטנציאל שיש לנטפליקס להיות פורצת דרך באמת, לו רק הייתה מתעסקת יותר באיכות ולא בכמות. קצת פחות אלגוריתם שנותן לצופה עוד ממה שהוא כבר ראה, וקצת יותר לגלות לו עולמות חדשים ומעוררי מחשבה, מבלי לאבד מערכם הבידורי.