ב-4 באוקטובר 2001 עוד לא מלא חודש לאסון התאומים. לכן כשטיסה 1812 של סיביריה איירליינס מישראל לרוסיה התרסקה בים השחור - 66 נוסעים, 12 אנשי צוות, כולם נהרגו - החשד הראשוני היה שמדובר בפעולת טרור. מאז חלפו כבר יותר משני עשורים, ולכן ההיגיון אומר שהפרשה כבר פוצחה במלואה, נכון? מתברר שלא.
בסרט התיעודי "טיסה 1812: לגלות את אמא", שעלה ב-yes דוקו, מתחקה איליה זלצר אחר אמו אוקסנה, אחת מ-51 הישראלים שנספו באסון האווירי האזרחי הכבד בתולדות המדינה. הייתם מצפים לזכור את האירוע הזה מעט יותר - בכל זאת, כמעט כל הקורבנות ישראלים וכמה אסונות אוויריים כבר יש כאן - אבל כנראה שהפרופיל התקשורתי הנמוך יחסית לאירוע קשור לכך שרוב ההרוגים היו עולים חדשים. ובין הציפיות האלה בדיוק מדלג הסרט: בין הציפייה לצריבת האירוע בזיכרון להתעלמות המובהקת ממנו, בין התקווה שיתגלה מי ירה את הטיל שפגע במטוס לעובדה ששום דבר לא ודאי כשמדובר בציר רוסיה-אוקראינה.
לזלצר, אז בן 13 והיום נשוי ומצפה לילד, לא אכפת מכל התיאוריות השונות שהתפתחו להן. או שכן אכפת לו, זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה אמא שלו, והקשר הנשכח ביניהם הוא מה שמחבר את כל אירועי המאקרו שמשולבים בטראומה - מהסיקור החדשותי בזמן אמת (כולל פרשנות של איתן בן-אליהו, האיש שתמיד היה שם), דרך המלחמה באוקראינה ועד למלחמה בישראל. למרות שברור שהמטוס הופל ולא נפל, סביר להניח שכבר לא נדע מי הפיל אותו או למה. זלצר הוא כנראה הראשון להבין את זה, כשהסכנות של איש כמו פוטין מרחפות מעל התחקיר עוד לפני הפלישה הגדולה. אבל יכול להיות שאחרי שטיסה 1812 לקחה לו את אמא, "טיסה 1812" הסרט יחזיר לו לפחות חלק ממנה. וזה מסע שיש לנו את הזכות לעקוב אחריו.