איפה: נטפליקס
החלטת tvbee: אם יש לכם זמן להשקיע בצפיית שנאה
מה לעז, ברי לארסון? מה לכל? מה למען? צעירה עם אובססיה לא מוסברת לחדי קרן שמגלה על קיומה של חנות בה מוכרים חדי קרן, ביצירה שאפילו לא מרגישה צורך להתחייב אם היא מתרחשת ביקום שבו חדי קרן אכן קיימים? מה הסרט הזה רוצה להיות? למה הוא רוצה להיות את זה? למה מכל הפרויקטים בעולם דווקא זה הניסיון הראשון שלך בבימוי, לארסון? לא ביאסת מספיק בקפטן מארוול, עכשיו את באה לבאס גם מאחורי המצלמה?
כתבתי בעבר לא מעט על התחושה שחברת נטפליקס לא ממש מסננת את התכנים הקולנועיים שלה, אלא יותר אומרת ליוצרים שהיא חפצה ביקרם, תעשו מה שבא לכם ואיך שבא לכם ובאיזה אורך שבא לכם, אהמ אהמ עיין ערך רומא. זה איכשהו הגיוני כשמדובר בבמאים עם רקורד מוכח שנטפליקס שמה עליהם כסף כמפיקה, אבל אני לא מצליח להבין למה ענקית הסטרימיניג עושה את זה גם ביושבה כמפיצה של יצירות שמגיעות לפתחה גמורות ובעייתיות (למשל הכחדה), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באקספרימנטים כושלים - וחנות חדי קרן הוא בפירוש אקספרימנט, וכל כך לא מוצלח שאני מתקשה להחליט אם הוא נכשל יותר כפנטזיה או כסרט התבגרות. כך או כך, התחושה היא שנטפליקס קנו חתול בשק – ועוד אחד ישיש, כי זה סרט שהופק כבר ב-2017 - ועכשיו הם מוכרים אותו לנו על גלי ההייפ של קפטן מארוול.
הדעת נותנת שפרויקט בכורה של במאי או במאית עלול ליפול על סעיף חוסר הניסיון של האדם על ההגה, אבל הקטסטרופה של חנות חדי קרן היא בראש ובראשונה על ראשה של התסריטאית סמנתה מקינטייר. לראיה, העלילה כולה היא מה שכבר סיפרתי לכם - קיט (לארסון) אוהבת חדי קרן ומציירת חדי קרן ואז היא מקבלת הזדמנות לקנות חד קרן. זה הכל, וזה נשאר תמוה כמו שזה נשמע לכל אורכו ולכל רוחבו. לארסון כבמאית לא עושה שום דבר מיוחד כדי להזיק ובוודאי לא להועיל לפרמיס המופרך הזה, ואני לא מתכוון למופרך במובן של "חחח, הבחורה הזאת מאמינה בחדי קרן", אלא במובן הנורא מכל של סרט שלא מצליח להחליט על מה הוא ומה הוא מנסה להגיד.
בעצם, זה לא מדויק: ברור שחנות חדי הקרן מנסה להגיד משהו על מילניאלז, על דור שתקוע איפשהו בין הציפיות של הורי ההליקופטר שלו, הפנטזיות של עצמו וה- FOMO הפושה בכל, אבל "מטאפורה על מילניאלז" זה לא מספיק כדי להוות רעיון לסרט, בדיוק כמו ש"מישהי שמאמינה בחדי קרן" זו לא דמות אלא לכל היותר התחלה של רעיון לקונספט שכשיגדל עשוי להיות דמות. תת-הפיתוח הזה מאפיין כל אספקט בעשייה של חנות חדי הקרן. כלומר, יש סרטים לא אפויים עד הסוף, אבל כאן מדובר ברמה של הפרק ההוא מפינוקיו שהוא מגיע לעיר העצלנים ומקבל במקום לחמנייה כף קמח וכוס מים. הסרט הזה הוא קמח וקצת מים. זה הטעם וזה המרקם וזה האפטר טייסט.
זה מאכזב במיוחד, כי גם עם אופן ההכנה הכושל, דווקא היו כאן מרכיבים מעניינים לעבוד איתם. למשל ג'ואן קיוזאק בתפקיד אמה של קיט, ובראדלי וויטפורד בתפקיד האב, אבל שני השחקנים המוכשרים האלה לא יכולים לנצח תסריט שפשוט לא יודע אם הם פרודיה על הורים אובר מגוננים או מה. לארסון גייסה לפרויקט הזה את גם סמואל ג'קסון מוכר חדי הקרן, אבל הדבר היחיד שיצא מזה הוא שבמצטבר עם קפטן מארוול אנחנו מקבלים להערכתי כ-60 דקות משותפות של הצמד לארסון וג'קסון שאפילו אחת מהן לא עובדת. השניים האלה פשוט לא נדבקים על המסך, גם אם בחיים האמיתיים יש ביניהם איזה חיבור יוצא דופן שגרם להם לשוב ולעבוד ביחד.
ולגבי לארסון עצמה – טוב, תראו, היא עשתה מספיק בבית זמני ובחדר כדי לצבור אשראי שלא מתבזבז בשני פרויקטים מפוקששים, אבל מוטב לכל הנוגעים בדבר שחלקה בהנוקמים: סוף המשחק יתחיל לפצות על שני מפחי הנפש האלה. בכלל, אני צריך שסוף המשחק יהיה מעולה בשלב הזה של חיי.
תראו מה זה, חנות חדי קרן הוא כל-כך כלום ושום דבר שאפילו כשאתה בא לכתוב כמה הוא גרוע - הדעת נודדת לסרט אחר. בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי הסרט הזה עושה משהו מדהים? אולי הוא בכלל לא דימוי מקושקש על מילניאלז אלא דבר אחר לגמרי? תחשבו על זה רגע: הוא מוזר, הוא אובססיבי על חדי קרן, הוא לא מסוגל להסביר מה הוא רוצה ממך ומעצמו, הוא לא מרגיש צורך להתחייב לשום דבר והוא תקוע בנטפליקס. אין, עליתי על זה. הסרט הזה הוא לא מטאפורה - הוא מילניאל בעצמו.