בערך שבועיים לתוך הקורונה, גשם נוסטלגי כיסה את כולנו: "הקומדי סטור" חזרו פתאום, "זהו זה" התאחדו כדי לראות איך הערוץ הראשון הפך לתאגיד, עומר אדם חידש את "שירו של שפשף" ורק היה חסר שנחמן שי יציץ מהכיס של ברבש ויתחיל לתקלט בין גרפים למטושים. נוסטלגיה תמיד עובדת, בטח בימים בהם העתיד כל כך לא ברור, וכל מה שנשאר לך הוא להתרפק על העבר/ תשאלו את אלה שבכו בשידור החוזר של מכבי חיפה נגד מנצ'סטר יונייטד.
אגב, אלה שבכו מול ג'ובאני רוסו בלי קמטים אלה בדיוק האנשים שנשארו חסרי כל מאז שהוחלט על הפסקת הספורט בעולם כולו. שידורים חיים מהליגה הבלארוסית הם בדיחה שמחזיקה אולי עשר דקות, וכמה שידורים חוזרים כבר אפשר לראות? הספורט נכנס להקפאה, בדיוק מה שקרה ל"בובה של לילה" לפני ארבע שנים, כשהמסך ירד על עונתה האחרונה והשאיר עשרות אלפים, לא פחות, בלי טעם אמיתי לחיים.
אחרי שכמעט חזרו לפני שנתיים ובסוף התחרטו מסיבה לא ברורה, לא היה משהו מתבקש יותר מחזרה של "בובה" למסך דווקא כשהספורט כולו נמצא כבר חודשיים בתרדמת עמוקה. בתקופה כל כך משוגעת, זה רק מתבקש שהחבר'ה מהמחלקה הסגורה יחזרו כדי לתת לצופים שלהם 45 דקות של נתק וצחוק עד דמעות, משהו שלא קרה כאן כבר תקופה.
בשלב הזה כנראה שאין צורך לעבור על הסקירה ההיסטורית של התכנית, ומי שנמצא כאן כבר מכיר את הדמות של "שוקו", יודע לדקלם בעל פה את החיקויים של מיקו ג'מאל ותמיד עונה לטלפון כשיואב כץ מתקשר. סקירה היסטורית, במקרה של "בובה", היא פשוט לא רלוונטית מהסיבה שהתכנית הזאת נשארת רלוונטית תמיד: הקאסט כאילו לא מזדקן אף פעם, הדמויות לא משתנות (וזה מצוין) וברלד עדיין חותם את התכנית באחת מהפינות הכי הזויות שנראו אי פעם בטלוויזיה הישראלית.
כי בעצם זה הסיפור של "בובה של לילה": אין חוקים, אין פרות קדושות, כולם נשחטים אבל בהומור, כולם סופגים אש אבל מדמיינים שזה קרם הגנה, ובעיקר כולם נהנים. כל הזמן. "בובה של לילה" היא אחת מתכניות הקומדיה/סאטירה הכי טובות שנוצרו כאן אי פעם, מין הכלאה הזויה בין "החרצופים" ל"ארץ נהדרת" למי שמתעקש למצוא הגדרות.
ארבע שנים חיכיתי לחזרה של התכנית הזאת למסך, ובכל זאת לקח לי שבוע שלם להשלים את פרק החזרה. רציתי לדחות את הקץ, להנות מהמחשבה שהם מחכים לי, ולהאמין שהפעם הם לא הולכים לשום מקום.
אבל הם הלכו. והשבוע שודרה התכנית השנייה שהייתה למעשה התכנית האחרונה לעונה זו (אם מישהו בכלל קורא לזה עונה). הם באו והלכו, גרמו לי לבכות מצחוק ונעלמו, כמו רומן של שבוע במחנה קיץ של הצופים. הפרפרים בבטן חגגו, ההכנה למפגש הייתה מלאת צמרמורות, והנשיקה הראשונה הייתה מושלמת. "בובה של לילה" היא סיפור של אהבת נעורים, אהבה תמימה ונקייה שאתה מתגעגע אליה תמיד.
ומכל הקאמבקים למיניהם, החזרה של "בובה של לילה" הייתה המוצלחת מכולם בזכות כל כך הרבה דברים: כתיבה מבריקה, ביצוע מושלם של דמויות וחיקויים, אלי יצפאן במופעי טרלול שלא היו מקבלים במה בשום מקום אחר, אסי ישראלוף בתפקידים הקומיים הכי טובים שלו בקריירה; שלום מיכאלשווילי ברגעי שיא של ממש; הבובות הטיפשיות, אלי בן דוד ומיקו ג'מאל, האורחים שמגיעים רק לקבל על הראש ולא מוציאים מילה, הבדיחות והעקיצות נגד הערוץ שמשדר אותם - ובעצם הכל.
אין לי אף מילה רעה על "בובה של לילה" כי אני, ועוד רבים כמוני, הם מה שנקרא קהל שבוי, ואחרי ארבע שנות גמילה, קיבלנו בדיוק מה שהיינו צריכים. "בובה" היא המפגש האולטימטיבי של החבר'ה. כמו אוהל בטירונות או חדר הלבשה בחוג לכדורגל, האולפן של "בובה של לילה" הוא המקום בו כל אחד יכול למצוא את עצמו, להרגיש בנוח לצחוק על אחרים אבל גם על עצמך, לשחרר כל רסן, לזרוק קמח באוויר ולהסניף פלפל שחור.
בימים בהם אי אפשר להיפגש יותר עם החבר'ה, "בובה של לילה" היא ה-מפגש של החבר'ה. אי של שיגעון חסר גבולות ומלא חן בימים שבהם הכל מרגיש ככה במילא. אז אם גם ככה שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, לפחות ש"בובה של לילה" תחזור באופן קבוע. כי אם כבר נוסטלגיה, אז תנו לי את זה של פרוספר אזגי בבגד גוף מנומר יא וואסחאבבבבב.