לאורך הצפייה ב"אפקט שטייף", סרטה התיעודי של ג'ולי שלז ב-yes דוקו על הדס שטייף, מתגנבת התחושה שהעיתונאית באמת תופסת את עצמה כז'אן דארק. הפאתוס, תחושת הצדק, אמירות כמו "אני אף פעם לא הולכת בדרך שכולם הולכים" - כל אלה מעוררים רושם של אמונה עצמית עיוורת. אז מה אם ז'אן דארק לא ריצתה 100 שעות עבודות שירות בגלל סיוע להאזנות סתר, וגם לא הסתבכה עד צוואר בפרשת הטלפונים המטונפים של אפי נוה. מילוי מקומה של הגיבורה הצרפתייה ניכר בכל משפט ששטייף מדקלמת.
ואז, כדי להפוך את כל זה למצחיק, פתאום שטייף עצמה משתמשת בהשוואה היומרנית ההיא. היא באמת חושבת שהיא ז'אן דארק של עיתונות הפלילים, ו"אפקט שטייף" עוזר לה להסביר את זה: הסרט חוזר לפרשות סילבן שלום ועמנואל רוזן שחשפה, ומדגיש שוב ושוב עד כמה ליווי נפגעות תקיפות מיניות הוא משימת חייה. חלקן ממש מתראיינות לשלז, ומציינות את אסירות התודה שלהן כלפי שטייף ועבודתה. הקבלות האלה, שהורווחו ביושר, חשובות פי אלף מאשר אנקדוטות סנסציוניות שהיא רשמה עם השנים כמו כתבת "אורגזמה דרך היפנוזה", הפעם שבה התחפשה להומלסית, הבדיחה ההומופובית שהיא "לא הכירה" או החיקוי הבלתי נשכח לחירשת ב"המתחזים". אבל גם הן נדרשות לפנות במהרה את מקומן להתפלשות נוספת בריקבון של נוה והטלפונים הפרוצים.
למרות יציאתו במקביל לפרישתה מגלי צה"ל אחרי 35 שנים, "אפקט שטייף" הוא פחות סיכום מפעל חיים ויותר כתב הגנה בפרשה ההיא. בלי לשים לב, שלז ושטייף מצמצמות קריירה מפוארת לסוגייה קטנונית אחת - וכשהן משתמשות בחשיפות העבר המוצדקות, הן דורשות לקבל את אותו גיבוי גם כאן. אבל הגיבוי הזה לא יכול להימשך כששטייף ממהרת לקפוץ למסקנות ועושה מעצמה שופטת, הרגל שהיא כבר שילמה עליו לא מעט בבית המשפט, ו"אפקט שטייף" לא משאיר אף חלופה סבירה: או שתומכים בשטייף ומתעלמים מכמה מכשולים אתיים חמורים, או שמתעקשים להישאר ענייניים ואז יוצאים בידיים ריקות מהצפייה.
וכדי להפוך את כל זה לעוד יותר מוזר, כאילו לא היה מספיק קרינג' כששטייף הציגה את היותה ילדה בלונדינית לבנה ממשפחה מיוחסת שעוברת לדימונה כסיפור אנדרדוג, חני נוה נכנסת לתמונה. לא היא עצמה, אלא שחקנית שנושאת מונולוג המבוסס על עדותה. זו בחירה אומנותית מוזרה ומבלבלת, מהסוג שרק הדס שטייף יכולה לחשוב שהיא סבירה. מזל ש"אפקט שטייף" לא באמת מעוניין באומנות, אלא רק בטלפונים שנפרצו ביוזמתה של ז'אן דארק.