"אני רציתי לשנות את העולם, ועשיתי את זה. הפכתי אותו לגרוע יותר" / ארתור פינקלשטיין, 2011
בשבוע שעבר, לאיזה שעה-שעתיים בשיא עונת המלפפונים, עזיבתו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט את קמפיין הליכוד - פחות מ-48 שעות אחרי שהצטרף אליו - תפסה את הכותרות הראשיות באתרי החדשות הישראליים. קלוגהפט, כמו מקביליו רונן צור או ישראל בכר, הוא אורח קבוע באולפני החדשות (לפעמים מתלווה אליהם גם איזשהו ניגוד אינטרסים), רחוק שנות אור מדמות יועץ הסתרים המיתולוגית. ואם יש יועץ בחירות שמזוהה באופן כמעט-מוחלט עם המיתוס, זה כמובן ארתור ג'יי פינקלשטיין.
"היועץ - ארתור פינקלשטיין", הסרט התיעודי החדש של HOT8 שיצר עדו צוקרמן, מי שהכיר אותו מקרוב ואף הפיק וביים עבורו קמפיינים, מנסה להוציא את פינקלשטיין מהצללים. לשם כך קיבל צוקרמן גישה מלאה לארכיון המשפחתי מיורשיו של היועץ המנוח, כשבין החומרים מתוכו משולבים שלל ראיונות עם אנשים שעקבו אחריו או עבדו לצדו - אמריקאים וישראלים. יחד הם משרטטים דיוקן של האיש שידע לא לסחוף המונים, אלא להזיז בדיוק את שברירי האחוז הנחוצים במירוצים פוליטיים, מאלה של גדולי הנשיאים הרפובליקנים ועד לבנימין נתניהו של סוף שנות התשעים. פינקלשטיין הפך את רגשות הבוחר למספרים, תמרן אותם בהתאם לצורך, והכיר לפוליטיקה המודרנית דרך פעולה שהיום כבר אי אפשר בלעדיה: הנגטיב.
פינקלשטיין, יליד ברוקלין ודור שני למשפחת מהגרים יהודים מאירופה, היה רפובליקני שגדל בסביבה דמוקרטית. המילייה השמרני שצמח לתוכו - הקמפיינים שלו הם אלה שהפכו את "ליברל" למילת גנאי - בא בניגוד מסוים לאיש שחיכה לו בבית במשך יותר מחמישה עשורים: בן הזוג דונלד קיריילי. הגאון שחי באחוזה מבודדת היה גם גיי בארון, עד שבשנת 1996 הוצא ממנו בכוח במסגרת תחקיר שהיום אפילו היריבים הפוליטיים המרים ביותר לא מביאים בחשבון. פינקלשטיין, כך מסבירים בסרט, האמין שהאחראים לתחקיר הם בני הזוג קלינטון.
כשם שפינקלשטיין נע בין חיי המשפחה הפרטיים לעבודה מול בכירי המנהיגים, כך גם "היועץ" מזגזג בלי הפסקה בין המישור האישי לזה הפוליטי. רגע אחד ציפי לבני מספרת על התזה הכי מוכרת שלו - הציבור הימני בישראל יגדיר את עצמו כ"יהודי" ורק אז כ"ישראלי", בעוד השמאלני יעשה בדיוק את ההפך - ורגע אחר כך דונלד מציין שלדעתו, הוא וארתור היו זוג הגייז הראשון שנעזר בשירותיה של פונדקאית. יש אינספור שאלות על הדיסוננס בין נטייתו המינית של פינקשלטיין לבין האג'נדה של המנהיגים שהרים במו ידיו מסביב לעולם, אך הסרט מעדיף להימנע מהן. ניכר שצוקרמן העריץ את האיש, בדומה לאחרים שעבדו איתו, וזה לא שאין לו קבלות: אחד מהרגעים החזקים ביותר של "היועץ" מציג שער ממוסגר של הניו יורק טיימס ובו לא פחות מארבע ידיעות שקשורות בצורה כזו או אחרת לפעולות של פינקלשטיין, מהסכם חברון ועד לפרשת הבנק השוויצרי.
השידור של "היועץ" מגיע שבועות ספורים לפני תחילת תשדירי הבחירות בטלוויזיה הישראלית, לא שמישהו עוד מתייחס אליהם. אבל כשכן התייחסו - זה היה בזכות פינקלשטיין: הסרט מתאר היטב את האופן שבו הוא ניפץ לא רק את הזכוכית הפיזית, באותו תשדיר ידוע של הליכוד נגד פרס, אלא גם את כל המוסכמות שהיו באותם ימים בנוגע לאופיו והיקפו של הקמפיין הפוליטי. ולמרות שהתדמית החלקלקה של היועץ לא מנופצת כאן באותו אופן, הסרט עדיין מעלה שאלות על תרבות הבחירות שהונחלה פה, בטח בימים שבהם ההדר מוכתר-ים של העולם מנסים לערער על פרדיגמת "כן ביבי - לא ביבי" שממשיכה לנהל את ישראל. "היועץ" הוא סרט שמדבר נונסטופ ובכל זאת לא אומר הרבה, אך התחומים שבהם הוא כן מתעסק זוכים לטיפול הולם ואף מעבר. מה שכן אפשר להבין ממנו, ודי בקלות, הוא שפינקלשטיין בכלל לא היה מתלהב מכל הפסטיבל הזה.