לא משנה עד כמה היא תנסה להיחבא אל הכלים, "החקירה" מגיעה למסך עם משקולת רצינית על כתפיה, ולו רק מתוקף שמה (שנשאר זהה בשפת המקור, אגב) - ממנו משתמע שהיא לא מתיימרת לדבר רק על חקירה כזו או אחרת, אלא על ה-חקירה, על עולם החקירות באשר הוא ועל חוקרים בכלל. ואם זה לא היה מספיק מפוצץ, יוצרי המיני-סדרה החדשה מבית דנמרק (שנרכשה לשידור על ידי HBO) גם מספרים לנו על ההתחלה במי היא תעסוק: קים וול, עיתונאית העומדת במוקד אחת הפרשות המחרידות של השנים האחרונות. מאחר שהסדרה מחכה עד שהיא מגלה מה בדיוק עלה בגורלה של וול, כדאי להזהיר מכמה ספוילרים שיגיעו מכאן ואילך.
בשנת 2018, הכתבת השוודית קים וול קבעה להיפגש עם היזם פיטר מדסן בצוללת שבבעלותו, לטובת ראיון. למחרת בבוקר הצוללת חזרה לחוף, אך מדסן היה עליה לבד - עקבותיה של וול נעלמו, ועם הזמן אותרו עוד ועוד חלקים מגופתה. מדסן הורשע ברצח, בעיצומו של תהליך משטרתי ומשפטי עליו מבוססת הסדרה, אך הקפיד לערער על האשמות נגדו ולטעון שמדובר היה בתאונה. אחרי ש"החקירה" כבר הייתה מוכנה, ובמקביל להגעתה למסך, מדסן אף הודה לראשונה במיוחס לו.
מטבע הדברים, בזמן הצפייה אי אפשר להימנע מהשוואה בין "החקירה" לבין מותחנים סקנדינביים אחרים, כמו "הגשר" ו"ההריגה", שצללו אף הם לתוך עולמם של החוקרים, הנחקרים והחקירות עצמן. הז'אנר הזה כבר זכה למקום של כבוד בעולם עוד לפני שוול עלתה על הצוללת של מדסן, כך שהרצח המחריד שלה נעשה בצל ההצלחה של אותן סדרות, אולי אפילו בהשראתן. השוואה אחרת, מתבקשת מעט פחות, היא ל"הממשלה" ("בורגן"): הדרמה הפוליטית שנחשבת לשיא היצירה הדנית, אותה כתב טוביאס לינדהולם, יוצר הסדרה החדשה. בשתי ההשוואות, יש לציין, די ברור מי המרוויחות ומי המפסידה.
בכלל, בדומה לצרפת, נדמה שהתעשייה הדנית מונה משהו כמו שלושה-ארבעה במאים, כמות דומה של שחקנים, וזהו. אחרת, קשה להסביר למה כל יצירה שמגיעה לכאן מציגה את אותם פרצופים בדיוק, כולל עכשיו ב"החקירה": סורן מאלינג, פילו אסבאק ואנדרס יול, למשל, כיכבו כולם ב"בורגן", ושני הראשונים השתתפו גם ב"חקירה בלב ים" ו"מלחמה", שניים מסרטיו של לינדהולם. מאלינג ואסבאק (שכנראה מוכר בעיקר בתור יורון גרייג'וי מ"משחקי הכס") הם שני אנשי המפתח בדרמה הטרייה, כשהראשון מגלם את ראש מחלק הרצח המיוסר והשני את התובע שדורש ממנו להביא עוד ועוד ראיות שיבנו תיק חזק.
הבחירה להתמקד דווקא בחוקר ובתובע היא רק חלק מהחלטה די מהפכנית של "החקירה": הסדרה לא מציגה את דמותו של מדסן, ולמעשה גם לא מציינת את שמו באף שלב. העובדה שהרוצח כבר הורשע ונכלא מאפשרת לסדרה לשתף פעולה עם משפחתה של וול מבלי להרגיש חד-צדדית בשום צורה, ולינדהולם אכן סיפר כיצד הוריה של העיתונאית המנוחה ביקשו שהכלב שמופיע על המסך יהיה הכלב האמיתי של המשפחה. למקרה שזה לא מספיק, רבים מהצוללנים שחיפשו אחר גופתה של וול החליטו גם הם לקחת חלק בסדרה. כל אלה הם פרטי טריוויה שאפשר בהחלט לזרוק לחלל במהלך הצפייה ב"החקירה" - ותהיו בטוחים שיש בה מספיק רגעים מנומנמים בשבילם.
חקירת מותה של וול, כך נראה, הייתה ארוכה, מונוטונית ומתישה. רוב חקירות הרצח הן כאלה, וזו ממש לא תגלית מרעישה. אבל בהחלטה שאולי נחשבת למקורית, ובמבחן התוצאה בעיקר מאכזבת, לינדהולם בחר להעתיק את אותם שקט ואפרוריות סקנדינביים לסדרה, מבלי לזרז תהליכים, להתניע את העלילה או למצוא דמות ראשית שגם ניחנה באיזושהי כריזמה. כשהיא נטולת עוגן מרכזי, ונמנעת מפרובוקציות כמו מאש, "החקירה" היא כנראה אחת מסדרות הרצח שהכי נאמנות למקרה עליו הן מבוססות. אבל כתוצר טלוויזיוני - מצולם, משוחק וכתוב היטב ככל שיהיה - היא לא סוחפת בשום צורה. אפשר ורצוי להביא את הסיפור עוכר השלווה הזה למסך, אבל אין שום סיבה להעניש את הצופים על חוסר האונים של המשטרה.