בעקבות מגפת הקורונה המשתוללת, נראה שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש של סדרות וסרטים שיעסקו במגפות עולמיות. הדרמה הפוסט-אפוקליפטית "תחנה אחת-עשרה" אמנם מבוססת על ספר שיצא לאור לפני 8 שנים, אבל אפשר לומר שתזמון הגעתה למסך ממקם אותה כחלק מהתופעה הזו. העניין הוא שהסדרה של HBO מקס, שזמינה החל מהשבוע גם ב-HOT, מבטיחה עולם ומלואו - אבל לא ממש מקיימת: בסופו של דבר, "תחנה אחת-עשרה" היא כמה סיפורים חצי אפויים של דמויות קצת מעצבנות, והיא מתארת עתיד שמזכיר יותר מכל את פסטיבל ברנינג מן פלוס כמה ניסיונות רצח מוצלחים יותר או פחות. בהחלט מבעית.
"תחנה אחת-עשרה" מבוססת על רומן מ-2014 באותו שם מאת אמילי סנט ג'ון מנדל. במרכזה עומדת שפעת מסתורית, שפחות או יותר מוחקת את הציוויליזציה - ורק 2% מאוכלוסיית העולם נשארים בחיים. כך, הסדרה נעה בין צירי זמן שונים - והיא מתארת הן את פרוץ המגפה והן את המתרחש 20 שנה אחרי. שם הסדרה, "תחנה "11, הוא גם שמה של נובלה גרפית שמככבת בסדרה ובה איש חלל אבוד שמנסה למצוא את דרכו בחזרה לכדור הארץ, מטפורה לדמויות המרכזיות בסדרה שמחפשות בית אחרי האפוקליפסה - אם זה בית פיזי, רגשי, חברתי או רגשי.
הסדרה מתחילה באולם תיאטרון בהצגה "המלך ליר" בה משחק כוכב הקולנוע ארתור לנדר (גאל גרסיה ברנאל). במהלכה, הוא מתמוטט ממה שנראה כמו התקף לב, וברקע מתחילה חרושת שמועות על שפעת קטלנית שמסתובבת. לקראת סוף הפרק מופיעה סצנה שמזכירה את תחילת בהלת הקוביד-19: הצטיידות מאסיבית בסופר. בעקבות השינוי הדרסטי שעבר העולם, נוצרים תנאי מחייה חדשים לחלוטין עבור השורדים.
בהתאם, "תחנה אחת-עשרה" מדגמנת אסתטיקה של עולם נטוש-חדש: נופים מרהיבים של טבע פראי כמעט בתולי, תחנות רכבת סואנות שהפכו לסוואנה ירוקה, שדות תעופה יתומים, ערמות שלג, שמיים נטולי כלי תעופה, אוקיינוסים גדולים מנצנצים ריקים מסירות ושיירה של שורדים הנקראים "הסימפוניה הנודדת" ועוברים בין ערים עם מופע תיאטרון מוזיקלי. זה כביכול אקטואלי, אבל גם על זמני: המתח בין נושאים של חיים ומוות לבין אמנות; התפקיד של אמנות בחיים שלנו כחברה גם אחרי אסון פתאומי שטורף את הקלפים.
הקאסט של "תחנה אחת-עשרה" מצוין, ולצד ברנאל מככבים בה גם מקנזי דיוויס ("קוד שרוף"), הימש פאטל, דייוויד וילמוט ופיליפין ולג'. הדיאלוגים מושקעים, אבל הבעיה היא שהם גם מתישים. לא שקשה להתעייף מסדרה שמתכתבת עם מחזות שייקספיריים. העיסוק במלאכת האמנות, המשחק, הבימוי וההלחנה של הדמויות לא בא לידי ביטוי, ונראה שצריך כאן פחות דיבורים ויותר מעשים. לפעמים נראה שהסדרה נשענת על הצילום ועל התנודה בין צירי הזמן, שאמורה לייצר עומק לדמויות, אבל זה לא מספיק. נוסף על כך, חלוקת זמן המסך בין הדמויות לא הגיונית. או במילים אחרות: תנו לנו יותר מקנזי דיוויס משחיזה סכינים ומניעה את גבותיה היפות והאקספרסיביות, ופחות רומנים מאופקים מלאי שתיקות וציר זמן מבלבל.
ההבטחה שניתנת בפרק הראשון של "תחנה אחת-עשרה" קצת הולכת לאיבוד בתוך היומרה להיות סדרה אפוקליפטית שקטה ופואטית בסגנון מים שקטים חודרים עמוק. למרבה הצער, גם רגעי ההומור שלה, שמגיעים לעיתים, לא באמת מעוררים חיוך. טרם סיימנו את הצפייה, אבל הגענו פחות או יותר לאמצע של "תחנה אחת-עשרה" ויש דבר אחד שחסר לנו, והוא גדול: אקשן.