האמת היא שנטפליקס כבר עשתה את זה פעם. סרט האקשן הטוב ביותר לשנת 2018, בהפרש ניכר מכל מתחרה אפשרי אחר על התואר, היה "עם רדת ליל" האינדונזי; ענקית הסטרימינג לא הפיקה אותו אמנם, אבל רכשה את זכויות ההפצה של הדבר הכי קרוב לסרטי "הפשיטה" מאז, האמת, סרטי "הפשיטה". עכשיו מגיע "טיילר רייק: חילוץ" בהפקת נטפליקס וזוכה בהליכה בתואר סרט האקשן הטוב ביותר של 2020 עד כה. אפשר לטעון, ולצדוק, שזאת חוכמה קטנה בשנה שרק התחילה וכבר נפסקה. אבל "חילוץ" היה סרט אקשן בן זונה גם בכל שנה אחרת, וחוץ מזה, דווקא העובדה שהוא יוצא באמצע האין-קולנוע הופכת את סרטו של סם הרגרייב למתנה משמיים עבור שוחרי האלימות.
הרגרייב הוא איש פעלולים וכוריאוגרפיית קרבות שהרזומה שלו כולל חמישה מסרטי היקום הקולנועי של "מארוול", בדגש על הארבעה שביימו האחים רוסו - שני סרטי "קפטן אמריקה" האחרונים ושני סרטי "הנוקמים" האחרונים. כנראה שמשהו נדבק שם, כי הרוסואים עצמם חתומים על "חילוץ" פעמיים, עם ג'ו כמפיק ותסריטאי (הוא עיבד כאן רומן גראפי מאת עצמו) ואנתוני כמפיק נוסף. ועוד לא גמרנו עם ההקשר המארוולי, כי כריס המסוורת' - ת'ור ביקום הקולנועי - הוא גם הכוכב וגם השם הגדול השלישי ברשימת המפיקים. כל זה הופך את סרט הביכורים של הרגרייב כבמאי לפרויקט סופר-מיוחס, ולטעמי הוא לא מבייש את הפירמה, אם תסלחו לי על האייטיזיות.
זה סיפור מינימליסטי, ואולי אני עושה לו טובה קטנה עם שם התואר הזה: המסוורת' הוא טיילר רייק, חייל לשעבר בכוחות המיוחדים האמריקניים שהפך לשכיר חרב. המשימה שלו היא לצאת לבנגלדש כדי להציל את בנו החטוף של ברון סמים (רדהראקש ג'ייסוואל), והמשימה שלנו היא לפענח מה זאת הטראומה שהוא סוחב, שמתבטאת אצלו בפלאשבקים תכופים ושנראית קשורה כך או אחרת לנכונות שלו לצאת מלכתחילה למבצע הזה. כמקובל בז'אנר יש כאן נבלים משני סוגים, המושכים בחוטים (=גנריים) והביצועיסטים (=אמני לחימה קיק-אסיים). בהקשר הזה ראויה לציון דמותו של סאג'ו (ראנדיפ הודה), המקבילה של רייק בצד של הרעים, שלצד מגניבותה הבלתי נמנעת מצליחה גם להפתיע לפחות פעמיים בהתנהלות שלה.
מכל הבחינות האחרות הנוגעות למחלקת הכתיבה, החל בקווי העלילה וכלה בפיתוח הדמויות, "חילוץ" רחוק מלהיות הברקה. אבל רבותיי ורבותיי, האקשן. בעיצומו של הסרט, פחות או יותר בנקודת האמצע, בונה הרגרייב מרדף ממונע-ואז-רגלי שנמשך יותר מעשר דקות ושנראה כמו שוט רציף אחד בזכות מניפולציות דיגיטליות כמעט בלתי מורגשות מהסוג שנעשה בו שימוש ב"1917"; זה סיקוונס אקשן מונומנטלי, מהגדולים של העשור האחרון, והוא גם מהדהד את הקו המוביל באקשן בן זמננו, הקו של "ג'ון וויק" ושני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים ושני סרטי "הפשיטה" ושני הקפטן-אמריקות של הרוסואים: ריאליזם בכל מחיר. זה נראה נהדר, זה עובד נהדר וזה קולנוע משוכלל שאין דברים כאלה.
בכל פעם ש"חילוץ" הוא נטו אקשן, הוא סרט כמעט מושלם. יש לו שלל בעיות כשהוא מידרדר לדרמה, ואני מתקשה להבין למה הטון שלו רציני כל כך (דיוויד הארבור מ"דברים מוזרים" נקלע כאן לתפקיד משנה שככל הנראה היה אמור להקליל את מהלך העניינים, אבל זה לא עובד בשיט); אפשר גם לתהות מה משך את המסוורת' תחת שני הכובעים שהוא חובש כאן לפרויקט שלגמרי לא מנצל את האיכויות הקומיות הנהדרות שלו, אבל נדמה לי שזאת תהיה התקטננות.
אז אוקיי, הכתיבה לא מלהיבה. והמשחק סתמי. והשם העברי פשוט נורא (במקור זה פשוט "חילוץ", "Extraction". אין לי מושג מה היה הרעיון בלהלחים לזה את ה"טיילר רייק"; לגרום לזה להישמע כמו משהו שהיו משדרים בערוצי הסרטים של הכבלים בניינטיז?). אבל כשהוא באלמנט שלו, הסרט הזה לגמרי שייך לליגה של כותרי האקשן המופתיים שהוזכרו לעיל. לא סתם אמרתי שזאת מתנה: אם אתם אוהבים לראות אנשים מקיימים מצוות ויך בהם, אלה 117 דקות של שירה בתנועה.