רק לאחר הצפייה ב"המלך של סטטן איילנד" גיליתי שהרגע ראיתי את סיפור חייו של פיט דיווידסון, השחקן הראשי ומי שכתב את התסריט במשותף עם הבמאי ג'אד אפאטו והקומיקאי דייב סירוס. זה לא סוד גדול, אני פשוט נחשפתי אליו באיחור: דיווידסון בן ה-26 הוא בנו של כבאי שנהרג באסון התאומים, אירוע שלדבריו הביא אותו לסף אובדנות כשהיה נער ובכלל עיצב אותו רגשית ונפשית. אני מכיר אותו בעיקר מ"סאטרדיי נייט לייב", תמיד חשבתי שהוא נמצא על התפר המאוד עדין שבין נוירוטי בקטע חביב למעצבן בקטע מעצבן, וזה - פלוס הבורות שלי בנוגע לביוגרפיה שלו - רק מוסיף להתפעלות הכללית שלי מכל האירוע הזה ששמו "המלך של סטטן איילנד".
סקוט קרלין (דיווידסון) הוא מילניאל סטלן שעדיין גר אצל אמא (מריסה טומיי) בגיל 25 וחולם להיות אמן גרפיטי, אבל הדגש הוא על "חולם". אחותו הקטנה קלייר (מוד אפאטו, בתו של ג'אד) כבר עוזבת לקולג', לחברה שלו קלסי (בל פאולי המצוינת) אזלו הדרכים להגיד לו שיתאפס על עצמו, אבל סקוט בשלו, מעביר את הימים עם חבורה של מעוכים ולא מפסיק לדבר על כמה הוא דפוק מאז מותו של אביו, ספק ממציא תירוצים להיות נוכח-נפקד בחיים של עצמו, ספק חווה קשיים נפשיים אמיתיים, ספק שני הדברים גם יחד. ואז נכנסת לתמונה דמות אב פוטנציאלית, לא צפויה וגם לא רצויה מבחינתו של סקוט, כשברנש בשם ריי בישופ (ביל בר) נעשה מעורב בחיי משפחת קרלין. זה הרגע שבו המציאות מתחילה ליישר קו עם המסר שכבר נמאס לקלסי להשמיע. קבץ את צואתך, סקוט קרלין.
נדמה לי שיותר מכל, שתי החלטות מוקדמות עיצבו את הטון הסופר-מדויק של הסרט הזה: הראשונה הייתה לכתוב את מותו של האב לא אפרופו 9/11 אלא פשוט כתאונה בעת מילוי תפקידו, ובכך להסיר מ"סטטן איילנד" משקולת מיותרת וגם לגמרי לא רלוונטית לתמה האמיתית של היצירה החכמה, המצחיקה והמרגשת הזאת. ההחלטה הקריטית השנייה היא הליהוק של בר לתפקיד האב החלופי שלא רק שאינו רצוי אלא גם אינו מעוניין בהכרח במינוי. מי שלא מכיר את בר, ראשית - יכיר נא. כבר כמה שנים שהוא הסטנדאפיסט החד ביותר בסביבה, גבר ישן שמודע לעתיקותו ולא מתנצל עליה, שמעמיד מול הטרנדים של חיינו את המראה העקומה המושלמת, שיודע איפה לתקוע למילניאלז בלי לשכוח שעכשיו תורם ולא תורו. ככזה, הוא לא רק ליהוק מושלם לדמות של בישופ אלא גם קליעה למרכז המטרה התמטית של הסרט.
כמו שאני רואה אותו, "המלך של סטטן איילנד" הוא סרט על גבריות. אם סקוט הוא הכי "לא גבר" במובן המאוס של הביטוי, אז אבא שלו והאב-החלופי-מאונס שלו הם הכי כן. הכי גברים של פעם, הכי מייצגים של גבריות שהיום נהוג לראות בה אב כל רע - חברתי, מגדרי, יו ניים איט. וראו זה פלא, ג'אד אפאטו עשה סרט שבו הגבר הלבן והישן הזה הוא נוכחות חיובית בחייו של צעיר בן זמננו.
אני לא רוצה להרחיב בנוגע לאופן המדויק שבו ריי בישופ הופך לדמות קבועה בנוף של סקוט קרלין, אבל אחד הדברים הכי יפים שעשו דיווידסון-אפאטו-סירוס הוא לכתוב אותו הכי "אבא פגום". בישופ נכנס לסרט עם שיט משלו ויוצא ממנו עם רובו; בניגוד מוחלט להלך הרוח הנוכחי בהוליווד, שלא לומר בכל הצד הליברלי של העולם המערבי, זה לא הוא שלומד שיעורי חיים מהצעיר המואר. זה הילד המעצבן שלומד משהו ממי שאולי טכנית אינו בומר, אבל מכל הבחינות המעשיות זה בדיוק מה שהוא.
עכשיו, האם אני כגבר לבן בן 46 משוחד לטובת סרט שעונה על כל המפרט הנ"ל? אני מניח שכן, ואם כבר גילוי נאות, אז אני גם משוחד לטובת ג'אד אפאטו. האיש טרם ביים סרט שלא אהבתי, ואפילו היצירות שנחשבות לפחות מוצלחות שלו - למשל "אנשים מצחיקים" ו"הכל יחסים" - נכנסו לי חזק לסיסטם וללב (בכלל, זה תמיד היה בעיניי הקסם של אפאטו. העובדה שהוא שולט בכל הספקטרום של קורע/ מצחיק עם לב/ פאקינג מרגש). אה, וכמובן שכמעריץ מושבע של ביל בר אפשר לומר שזה כבר היבט שלישי שבו אני משוחד לטובת "המלך של סטטן איילנד".
מול כל זה ניצב פיט דיווידסון, השחקן ובמקרה הזה גם הדמות. קשה לסמפט אותו, קשה שלא להתגרד מול הנוירוטיות שלו, ואני באופן אישי מרגיש את השערות הקטנות בעורף שלי מזדקרות בכל פעם שהוא מחייך את החיוך הבורדרליין-פסיכוטי שלו. ועדיין, "סטטן איילנד" לקח אותי לסיבוב שלם סביבו - מה"בוא'נה הוא מעצבן" של הדקות הראשונות ל"אה זה בכוונה" של ככה האמצע ועד לשליש האחרון שבו מצאתי את עצמי דומע איתו ובגללו מול המסך של המחשב. אני לא חושב שהייתי חווה את כל זה, או לצורך העניין אפילו שורד את 130 הדקות האלו, רק מתוך מוטיבציה לכתוב כמה זה מרענן לראות בהוליווד של כרגע עיסוק בגבריות ללא המילה המשלימה "רעילה".
שנייה, הערה בעניין הזה: אני לגמרי מודע לכך שסגירת החשבון עם הגבריות הסו-קולד ישנה היא חלק מתיקון כללי שזמנו בהחלט הגיע. אבל, בעצם שלושה אבלים: 1) "גבריות ישנה" זאת טעות נפוצה, כמו "חמש שקל". הבעיה האמיתית - גם שלי, אל תטעו - היא גבריות *מחורבנת*, ולזה אין גיל או דור. 2) זה ממש בסדר אם ימשיכו לעשות גם סרטים שעוסקים בבעיות של גברים לבנים.
"המלך של סטטן איילנד" מופץ בסטרימינג לאחר שאולפני יוניברסל החליטו לא לחכות איתו עד יעבור קורונה. הוא זמין ב"אמאזון פריים" וב"אפל טי.וי", אבל אפילו בתנאים האלה נראה שאין סביבו שום הייפ. האם זה מפני שג'אד אפאטו אכן ביים סרט על בעיות של אנשים לבנים כשאמריקה עסוקה עד מעל הראש בבעיות המשמעותית יותר? האם זה מפני שפיט דיווידסון מעצבן? אין לי מושג. אבל אם ידכם משגת את אחת מהפלטפורמות הנ"ל, שימו אותה על הסרט הזה. הוא פשוט נהדר.