שמו של הבמאי הצרפתי אוליבייה מגטון צלצל לי מוכר כשראיתי אותו בכותרות הפתיתה של "הפשע האחרון", וכשהסרט הסתיים נזכרתי גוגלית במי מדובר: זה ההוא שאיחר לשתי מסיבות וקיבל מהמפיק לוק בסון את השאריות של "המשלח" (הוא ביים את השלישי בסדרה) ושל "חטופה" (השני והשלישי), ובאמצע גם את "קולומביאנה", שהיה בדרכו שאריות מחוממות של "ניקיטה". כל הנ"ל היו סרטי פעולה בינוניים לחלוטין, אבל היית מצפה מהאיש שביים אותם לצבור די קילומטרז' כדי לייצר סרט אקשן גנרי מתוך שינה. ובכן, "הפשע האחרון" בהחלט נראה כאילו נכתב, בוים, צולם ובעיקר נערך אגב שנ"צ, אבל שמץ של גנריות אין בו. גריעות שכזו היא אירוע סינגולרי לחלוטין.
מה שמרגיז הוא שזה רעיון לגמרי לא רע: הממשלה האמריקאית עומדת לשדר תדר מהונדס שימנע מאנשים לבצע פשעים ביודעין. תגידו שזה "תפוז מכאני" פוגש את "דו"ח מיוחד", ותצדקו, אבל זה רק הרקע; הסיפור הוא איזה פשע אתה עומד לבצע בידיעה שזה האחרון - שלך ובכלל - אי פעם. וזה מגניב, כי מדובר ב"משווה ומעלה" מושלם לכל עלילת "ג'וב אחרון ודי" שראינו אי פעם, וזה בהחלט התבטא בביקורות הנלהבות על הרומן הגרפי שסרטו של מגטון מבוסס עליו (שמו כשם הסרט במקור, "The Last Days of American Crime"; כתב ריק רמנדר, אייר גרג טוצ'יני).
את הפשע האחרון המדובר, שוד של מפעל לייצור כסף, יבצעו שלושה מז'אנר "ילכו יחדיו בלתי אם נועדו": פושע בשם בריק (אדגר רמירז), בנו המטורלל של גנגסטר שבדיוק הוציא חוזה על אותו בריק (מייקל פיט), וארוסתו של האחרון (אנה ברוסטר), שמהרגע הראשון מתערבבת עם בריק בקטע לא ברור. וזאת אולי ההתמחות הכי מובהקת של "הפשע האחרון": בעולם של סרטים מצחיקים-מרוב-שהם-גרועים, בסרט הזה צפיתי מתוך תחושה מתמשכת - ומתמשכת, ומתמשכת, 148 דקות מתמשכת - של תימהון. של "מה". ככה, אפילו בלי סימן שאלה.
זה כנראה הכי בולט בדיאלוגים. "הפשע האחרון" מנסה (כנראה, אני לא מתחייב) להיות מה שנקרא ניאו-נואר, מהדורה מודרנית של הפילם-נואר משנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה; זה ז'אנר שאוהב דיאלוג מעט סתום, אמירות כאלה של "אני טיפוס עירוני ויש לי ניסיון חיים שאני יודע לבטא באופן לירי-מחוספס", אבל התסריט שכתב קארל גאידוסק לוקח את זה לקיצון שמייצר שוב ושוב גירוד נמרץ בראש. נגיד, משפט כמו "לפעמים אתה זוכה לראות את הכדור עם שמך עליו, ולפעמים הכל פשוט בולשיט". או הדיאלוג הזה בין הגנגסטר לבנו:
בן: "ניסית להרוג אותי!".
אבא: "איזה מין חולה נפש מזיין את אמו החורגת?".
בן: "אני הכרתי לך אותה!".
אבא: "אני נתתי לך את העולם!".
בן: "אתה לא נתת לי כלום!".
אה, והאהוב עליי:
- "אני יודע על הבחורה".
- "אני יכולה להסביר".
- "מה? למה הלשנת עלינו ל-FBI?".
- "היא אחותי (פאוזה). אמרתי לך שאני יכולה להסביר".
החזרה הזאת על "אני יכולה להסביר", מקרה נדיר מדי שבו "הפשע האחרון" נעשה מצחיק מרוב גירעון, היא סימפטומטית לסרט כולו: הכל סתם. הכל סרק. הכל נסחב. במקום תחושת דחיפות, עניין מתחייב בעלילה שכל הקטע שלה זה שעון עצר מתקתק, מגטון יצר סרט שכולו עצלתיים. כלום לא בוער, כולל האקשן, שנראה כמו עבודה של בתול מוחלט בז'אנר, לא וטרן עם רקורד מוכח של גנריות.
המשחק, אם אפשר לקרוא לזה ככה, פשוט נורא. הפסקול דווקא בסדר - לא תשמעו ממני מילה רעה על מי שמשתמש בשיר של פורטיסהד - אבל זאת מן הסתם אפילו לא רבע נחמה. ומה שבאמת מדהים, באמת "מה", זאת העריכה. מדובר בסדרה של פעולות חיבור, חיבור בלבד, כאילו שנאסר על העורך מיקאל דונטייה לנקוט חיסור. כאילו כל מה שצולם חייב להיכנס, שלא יתבזבז. בידיים של עורך סביר, "הפשע האחרון" היה יוצא סתם סרט; מהידיים של דונטייה הוא יצא הגרסה הקולנועית של מה שנקרא ביוטיובית Epic fail.
צפיתי בסרט הזה מלכתחילה בגלל הביקורות; הראשונה שראיתי סיכמה אותו ב"כל כך רע שהוא צריך להיות לא חוקי", והיא בהחלט לא הקטלנית ביותר שפורסמה. אני מניח שרבים אחרים יצפו בסרט האקשן החדש של נטפליקס רק כדי לעמוד על גודל הזוועה, ובעניין הזה כדאי שתתאזרו בסבלנות: אין ב"הפשע האחרון" שום דבר מחריד בפני עצמו. זאת ההצטברות של אלף ואחד דברים תמוהים שהופכת אותו לאחד הסרטים הגרועים של השנים האחרונות.
ב"הרומן שלי עם אנני" מופיעה בדיחה ישנה על שתי נשים שיושבות ומקטרות במהלך חופשה בהרי קטסקיל, מה שנקרא רצועת הבורשט. "האוכל שמגישים במקום הזה פשוט נורא", אומרת האחת. "כן", עונה השנייה, "ועוד במנות כל כך קטנות". ובכן, הנה נענה צרפתי אחד לתלונה של שתי יהודיות: "הפשע האחרון" הוא חתיכת קערה ענקית של חרא של בורשט.