כמעט 6 מיליון עוקבים יש לחיימה לורנטה באינסטגרם. 5.5 מיליון עוקבים יותר ממה שהיו לו לפני פחות משנתיים. שיגעון ספרדי שרק הולך וגדל, כוכב בינלאומי ענק שכמעט ולא יודע מילה באנגלית, ובעיקר לא מצליח, אולי אפילו מסרב, לעכל את ההיסטריה סביבו.
הוא נחת כאן לפני יומיים לביקור בזק של 24 שעות לקידום העונה החדשה של בית הנייר שעלתה אתמול (שישי) לנטפליקס. "בחיים לא חשבתי שאגיע לכאן. זה משוגע ממש", הוא מספר לי כשאנחנו יושבים בחדר המלון שלו, צמודי רגליים כמו דנוור ומוניקה בכספת הכי מפורסמת בעולם, רגע לפני שהמשיך למסיבת הקידום הבאה שלו. "יותר מזה, בחיים לא חשבתי שאשתתף בסדרה כזאת, עם כזה אימפקט שיביא אותי עד לישראל. זה מטורף ממש".
מה שמעת עלינו לפני שהגעת לכאן?
"האמת היא שמעט מאוד. זו לא תרבות שהכרתי היטב. את התרבות היהודית הכרתי קצת יותר טוב, אבל את זו הישראלית פחות. זו הפעם הראשונה שאני נחשף אליה ככה, אבל ממה שראיתי בינתיים - התאהבתי".
הצלחת בכלל לראות משהו?
"יצא לי לאכול באיזו מסעדה מדהימה כאן על שפת הים, ואיכשהו יצא לי להיזרק כל אחר הצהריים על החוף כאן בתל אביב. תשמע, מאוד מלוחים המים פה אצלכם".
חכה, עוד לא ביקרת בים המלח
"כן, אתה צודק. לשם עוד לא הגעתי לצערי. אני חווה פה 24 שעות מאוד אינטנסיביות, אבל אני חייב לחזור לישראל. אני חייב".
הוא נחת כאן ביום חמישי לפנות בוקר לביקור שכלל הקרנה של הפרק הראשון בסדרה בשיתוף נטפליקס ופרטנר tv. אחרי שנחת הספיק לנוח כמה שעות, המשיך למסיבת עיתונאים ולא עצר לרגע. כמעט בכל הצילומים אגב, לא תראו אותו מחייך. תמיד בפנים חתומות ורציניות, כאילו מנסה להתרחק מהדמות הכובשת עם הצחוק המתגלגל שהפכה אותו לכוכב ומותגה כטיפשה אך חיננית.
אני מניח שזו השאלה הראשונה ששואלים אותך, אבל אין באמת דרך להתעלם מזה, הצחוק של דנוור הוא הצחוק שלך במציאות?
"לא לא, זו לגמרי המצאה. אני ממש לא צוחק ככה בחיי הפרטיים".
אז איך צחוק נולד?
"זה קרה לגמרי במקרה באחת מישיבות התסריט לפני צילומי הסדרה. ישבנו כולנו והיה כתוב שדנוור אמור לצחוק צחוק פרוע כזה. התחלתי לנסות כל מיני סוגי צחוק, ואז הגיע הצליל הזה שכולם מכירים והתאהבתי בו".
ומעבר לצחוק, כמה קשר יש בינך לבית הדמות של דנוור? עד כמה אתם דומים?
"אנחנו לא דומים בכלום. פשוט בכלום. אין שום קשר בין הדמות ששיחקתי למי שאני במציאות. דנוור ואני הפכים גמורים".
"עולם הקולנוע והטלוויזיה עניין לי את הביצה"
עד כמה הפכים דנוור ולורנטה? מספיק להסתכל על תחילת דרכו של לורנטה כדי להבין שמסלול החיים שלו לא השאיר לו שום סיכוי להפוך לאחד השודדים המוכרים בעולם, יותר מזה, בשום שלב במהלך קריירת המשחק שלו הוא לא חלם שיהפוך לשחקן בינלאומי שמסתובב בעולם וזקוק לשירותיו של מתורגמן.
הוא נולד לפני 28 שנים בעיר מורסייה שבדרום מזרח ספרד, וכבר מגיל קטן הבין שהבמה היא חייו. לא זו בה עומדים מולו עשרות עיתונאים ומחכים שיפרוץ בצחוק מתגלגל, אלא דווקא במת התיאטרון. בלי מצלמות ובלי מעריצות. לורנטה תמיד חלם בגבוה. "כבר בבית הספר היסודי נמשכתי לעולם התיאטרון", הוא מספר וניצוץ קטן נדלק לפתע בעיניו. "אחרי התיכון נרשמתי ללימודים בבית הספר הגבוה לאמנויות הדרמה במורסייה, והייתי מפוקס לגמרי על עולם התיאטרון. זה התחיל אמנם בצורה די חובבנית, אבל מהר מאוד הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
אם כבר חלמת בגדול, לא רצית לנסות קצת טלוויזיה או קולנוע? לזכות בהכרה רחבה יותר?
"לא. תמיד חלמתי ורציתי להתעסק רק בתיאטרון, עולם הקולנוע והטלוויזיה עניין לי את הביצה (צוחק), בהתחלה זה פשוט לא עשה לי את זה, אבל אז הגיע הרגע בו גיליתי את נפלאות המצלמה ופשוט התאהבתי".
ואז עזבת את עולם התיאטרון
"לא לא, מה פתאום! אני מנסה לפחות פעם בשנה לעלות על במה ולקחת חלק בהפקת תיאטרון בספרד. תראה, בסופו של דבר זה מה שאני הכי אוהב לעשות".
השמועות מספרות על כך שמעבר למשחק יש לך גם חיבה עזה לבלט וסייף, האמנם?
"תשמע, אני אוהב את זה מאוד. מעולם לא רקדתי בלט באופן מקצועי, למרות שאני מאוד אוהב לרקוד. אני מעריץ רקדנים וממש אוהב לצפות במופעי בלט. לגבי סייף, זה נכון, הייתי מתעסק בזה בבית הספר".
והיה שלב שחשבת לעשות את זה בצורה מקצועית או שזה לגמרי תחביב?
"לא, לא בצורה מקצועית. סייף דורש ממך המון טכניקה. הוא דורש ממך להילחם באמת, ובשלב מסוים כבר פחות התחברתי לזה".
אז אם אני מבקש ממך לבחור בין ריקוד, קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון - התשובה די ברורה, לא?
"אל תהיה כל כך בטוח. זה הרבה יותר מורכב מזה, ומצד שני זה גם נורא פשוט: אני תמיד אבחר בפרויקט הטוב ביותר. זאת אומרת, אם אקבל הצעה להצגה גרועה ומולה יחכה לי תסריט מעולה - ברור שאבחר בקולנוע. אין פה שאלה. אלך עם מה שטוב, וטוב לי".
אז מה טוב ללורנטה? נראה שהחשיפה העצומה לה זכה תוך זמן קצר קצת פחות ("כמה שמכירים אותי יותר אני נהיה יותר חשוף ורגיש, וזה אחד הדברים השליליים שמגיעים עם הפרסום"). לורנטה עייף, מסתכל על השמש השוקעת על חוף גורדון בתל אביב ונראה שהוא היה מעדיף לשבת מולה ולשחק עם אצבעות רגליו בחול, מאשר להיחשף בצורה כזאת.
ניכר שלורנטה לא כל כך מעכל את מה שעובר עליו בשנה האחרונה, ובזמן ששאר חבריו לסדרה נשלחו עד לבוגוטה כדי לקדם את העונה החדשה, הוא סיים את ביקור הבזק שלו בתל אביב והמשיך מיד למילאנו. הוא נוטף כריזמה שקטה, משתדל לענות על כל שאלה לעומק, אבל ברור לחלוטין שהמעמד זר לו. תשומת הלב הזאת היא לא הסיבה שבגללה בחר במקצוע הזה שהוא כל כך אוהב.
את דרכו המקצועית הוא החל כשחקן במחזות שהועלו בעיר הולדתו, המשיך לסיבוב על שלל במות שונות בספרד, כולל ביקור קצר ומקצועי בארה"ב. את תפקידו הראשון על המסך עשה בסדרה הסוד של פואנטו וייחו, שם גילם את דמותו של אליאס מאטו, וב-2017, כשהוא בן 26 בלבד, קיבל את התפקיד של דנוור, הדמות איתה הוא מזוהה יותר מכל, תפקיד ששינה את חייו לחלוטין, חלק מאנסמבל שחקנים מרשים ודי אלמוני שהפך סדרת מתח דוברת ספרדית למוצר הכי מצליח ומזוהה עם נטפליקס.
ספר לי קצת על היחסים על הסט. עוד לפני הטירוף, איך היו היחסים ביניכם? הפכתם לחברים?
"בטח, ברור. כולנו חברים טובים ויש בינינו כימיה מדהימה. נולדה שם מערכת יחסים מופלאה בין כולם, ואני בטוח שזה ניכר גם על המסך. תשמע, זו סדרה מאוד קשה, ואם לא היו בינינו יחסים טובים, זה פשוט לא היה עובד".
קשה? מה זאת אומרת?
"שעות עבודה משוגעות, הכל היה סופר אינטנסיבי, ואתה צריך לשמור על אנרגיה גבוהה כל הזמן. יש הרבה סצנות שדורשות ממך מאמץ פיזי, ואם לא הייתה אווירה טובה בין כולם - זה פשוט לא היה עובד".
ויש מישהו מהשחקנים שהפך לחבר שלך גם מחוץ לשעות השוד?
"בוודאי. היחסים הכי קרובים שלי הם עם אורסולה (טוקיו), מיגל (ריו), ואסתר (מוניקה גטמבידה)".
"טיו, האינסטגרם שלך בטירוף!"
חוץ מהשלושה כאן למעלה, לורנטה זכה בעוד מתנה לחיים בזכות הסדרה. הוא אולי יוצא לנשנש פאן קון טומאט עם טוקיו, וצופה בבלט בטלוויזיה עם מוניקה, אבל את מרבית זמנו הוא מעביר דווקא עם מריה פדראזה מי ששיחקה לצדו גם בבית הנייר (בתפקיד אליסון פארקר), וגם באליטה, סדרה נוספת שעלתה לנטפליקס ובה מגלמים השניים זוג נאהבים צעירים, במה שהפך מהר מאוד מרומן טלוויזיוני, לזוגיות פוטוגנית שמטריפה את הצהובונים בספרד.
לורנטה לא אוהב לדבר על הזוגיות שלו. הוא מבקש לשמור אותה לעצמו, וכחלק מהטירוף הכללי סביבו אותו הוא מתקשה לעכל, נראה שאת היחסים שלו עם פדראזה הוא מעדיף לשמור לעצמו. הוא לא יספר לכם איך הכל התחיל ביניהם, ולא ישתף אם יש שם כבר דיבורים על חתונה. לורנטה רוצה שתכירו אותו בזכות העבודה שלו על המסך, את חייו האישיים, אם אפשר, הוא היה מעדיף לנעול בכספת ששום פרופסור לא יכול לפרוץ.
בוא נחזור אלייך. דנוור, שם טוב, אין ספק, אבל למה בחרת דווקא בו?
"התסריטאים היו אלו שבחרו בשם הזה בעיקר בגלל המצלול, בגלל איך שהוא נשמע. אין לי שום קשר לבחירת השם לדמות. קיבלתי את השם הזה כבר באודישן הראשון שעשיתי לצד מוסקבה (פאקו טוס, מי שגילם את דמותו של אביו בסדרה). הגענו וגילינו שאלו השמות שלנו - מוסקבה ודנוור. אני זוכר ששאלתי את עצמי 'למה לעזאזל קוראים לנו ככה? מה הסיבה ההזויה לבחור בשמות של ערים'. אבל החלטתי לא לשאול יותר מדי שאלות, זרמתי, וזה לגמרי הוכיח את עצמו".
יש רגע בצילומים שתיקח איתך לנצח?
"יש הרבה כאלה. כולם היו לצד פאקו. כל סצנה שצילמתי איתו היא בלתי נשכחת מבחינתי, כזו שאני שומר עמוק בלב".
אז איך מסבירים את הטירוף סביב בית הנייר? סדרה דוברת ספרדית שחצתה כל גבול אפשרי והפכה להצלחה עולמית? אם ננסה להסביר את הצלחתה כאן אצלנו, זה יהיה די פשוט: ישראל תמיד הייתה קרקע פורה בכל מה שקשור לשפה הכי יפה בעולם; אנטונלה, קטנטנות, המורדים, טיולים אחרי צבא בדרום אמריקה, קהילה יהודית לטינית גדולה, ריאל מדריד וברצלונה, וכמובן עליית הפופ הלטיני שהפך למיינסטרים העולמי ממש בסמוך להצלחתה של הסדרה.
יש משהו באנרגיה הלטינית שדומה מאוד לזו הישראלית, ולמרות זאת, נראה שספרד, המדינה דוברת הספרדית היחידה באירופה - נשארה קצת מאחור. כל מה שהגיע מארגנטינה, מקסיקו או קולומביה, הפך כאן אצלנו להצלחה משוגעת, בזמן שספרד לא הצליחה לנפק הצלחה גלובלית אחת ראויה. לפחות עד שהגיעה בית הנייר.
מתי היה הרגע בו הבנת שהסדרה הפכה לטירוף עולמי?
"זה קרה בחג המולד של 2017. אני זוכר את זה ממש טוב. בכל שנה אני נוסע לשבת במרפסת של חבר שלי במורסייה. כל שנה אנחנו שם, מעבירים את החג, שותים, אוכלים ונהנים. פתאום היה איזה רגע שחבר שלי אומר לי: 'טיו, האינטסגרם שלך בטירוף! תראה מה קורה שם! מספר העוקבים שלך לא מפסיק לעלות', ואני כזה אומר לו 'באמת, מה קורה שם'?"
אוקיי, אז מה קרה שם?
"היו לי מעט מאוד עוקבים בתקופה ההיא. עכשיו בגלל שהסדרה זכתה להצלחה קודם כל בספרד ואז בשאר העולם, הדרך היחידה בה יכולנו להרגיש שמשהו זז הייתה דרך הרשתות החברתיות. פתאום באותו הערב אני שם לב שמספר העוקבים שלי מתחיל לקפוץ בטירוף! 15 אלף, 20 אלף, 25, 30, זה פשוט לא עצר".
כל זה בלילה אחד?
"כן, אתה קולט? זה היה מטורף. זה פשוט לא הפסיק! אני מסתכל על חברים שלי ושואל אותם 'מה קורה פה? שמישהו יסביר לי מה קורה פה'. לא הבנתי כלום. זה הימם אותי".
אבל בעצם מה קרה באותו הלילה?
"אין לי מושג! תראה, כשנטפליקס קנו את הסדרה זה לא שהם עשו לה יחסי ציבור יוצאי דופן. הם זרקו אותה לתוכן העניינים באתר וזהו. לא ברור מה קרה שם. פתאום זה התפוצץ. בטירוף. אני לא אשכח את זה לעולם".
ואיך אתה מסביר את ההצלחה ההיסטרית לה זכתה הסדרה?
"וואו. אין לי מושג. זו הזיה", הוא סוף-סוף משחרר צחוק עם נגיעות קטנות של דנוור. "אני חושב שלסדרה הזאת יש סוג של 'קוד' שנורא קל להזדהות איתו. זה קצת כמו קבוצת כדורגל שאתה עוקב אחריה ונשבה בקסמה".
מעניין, תסביר
"יש לך את השיר 'בלה צ'או' שהוא מדבק בטירוף, ממש כמו המנון אוהדים, יש לך את המדים שהם הסרבלים האדומים, יש לך מאמן מושלם כמו אלברו (הפרופסור), ולכל צופה יש את השחקן האהוב עליו. זה בדיוק כמו ברצלונה או ריאל מדריד - זה מה שקרה איתנו. הסדרה הזו מצליחה למלא בדיוק המקום הזה. חוץ מזה, מאוד קל להזדהות עם הדמויות ומאוד קל להזדהות איתנו. הרי אנחנו סוג של רובין הוד, לא? אנחנו אלו שבנינו תכנית מושלמת לדפוק את כל אלה שדופקים את כולנו על בסיס קבוע, ובסוף זה הדבר החשוב ביותר. עכשיו עשו לעצמכם טובה ולכו לצפות בעונה החדשה, כי הסיפור של כולנו, תופתעו לגלות, בעצם מתחיל רק עכשיו".