בין העיסוקים הרבים של עינת ברנובסקי אפשר למצוא משחק, מחזאות, בימוי - ובעצם, כמעט כל מה שעולם הבמה יכול להציע. המחזות שלה עלו במרבית התיאטראות בארץ, ביניהם הבימה וגשר, אבל למרות הרפרטואר המרשים הזה, חלום אחד נשאר במגירה: לכתוב יצירה מצולמת, לעבוד על סדרה. ברנובסקי, שזכתה להכרה רבה בתחום התיאטרון, נאלצה לקפוץ למים ולהתחיל מאפס בעשייה הטלוויזיונית. כך נולדה "הצלמת", סדרה על נשיות, אומנות ואלימות, שזמינה לצפייה ב-+12.
הסדרה של ברנובקי נפתחת עם מונולוג קצר: "אני אנה, צלמת. זהו. אני מצלמת נשים, חושפת נשמות וסודות. הסגנון שלי הוא בודואר, ארוטיקה מעודנת. אני מתה, אבל פעם, פעם הייתי חייה". כל פרק מלווה סיפור של אישה אחרת שמגיעה לצילומים נשיים אצל אנה, כשיחד עם הבגדים יורדות גם המגננות - והן משתפות אותה בנושאים הכי מורכבים ופגיעים בחייהן.
"הצלמת" יוצאת לדרך בידיעה על כך שאנה מתה, אבל גם כשמתקדמים בפרקים עדיין לא ברור כיצד בדיוק זה קרה. אנה מנהלת מערכת יחסים מורכבת ואלימה עם בן זוגה, שנחשפת בחלקים עד שכל השאלות מקבלות מענה בפרק הסיום, ולנעליה נכנסת ברנובסקי עצמה, שלפעמים שוכחת שגילמה את התפקיד הראשי. מלבד לעלייתה ב-+12, הסדרה הוקרנה בפסטיבלים ברחבי העולם, בין היתר בפסטיבל סירייס מאניה בשנת 2022. בשיחה איתה מספרת ברנובסקי על הרצון לצאת מאזור הנוחות של התיאטרון, ההשראה שהגיעה ברגע הכי פגיע - וההבנה שבשביל שהחלום יצא לפועל, היא צריכה לשאת אותו על הכתפיים שלה.
"רציתי לכתוב משהו מצולם, לעשות סדרת רשת. חשבתי לעצמי איך זה יקרה וידעתי שאני צריכה לעשות את זה בעצמי. אומנם בתחום התיאטרון יש לי שם, עובדים איתי ומכירים אותי אבל בתחום הטלוויזיה והקולנוע לא מכירים אותי, לא משנה כמה כתבתי לתיאטרון - אני כלום. ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי אז החלטתי שאעשה סדרה ועל הדרך גם אגשים חלום ואקבל הנאה, הרפתקה וסיפוק. זו הייתה בחירה של או לעשות סדרה, או להחליף את האוטו או לנסוע למלדיביים, אז החלטתי שאני מעדיפה לעשות סדרה. ככה זה התחיל".
למה בחרת לכתוב על הנושא הזה?
"כאישה, נשים זה העולם שלי. רוב הכתיבה שלי היא כתיבה נשית במהותה, זה עולם שיש לי מה להגיד עליו, אני מבינה אותו טוב ושוחה בתוכו. יש לי פחות מה להגיד על עולם של גברים. כשהחלטתי לכתוב רציתי לעסוק בסיפורים על נשים אבל לא בדיוק ידעתי איך. יום אחד ישבתי במרפסת שלי, בדיוק נפרדתי מבן זוג ועבר לי בראש משפט שהלך ככה: 'עברו כבר חמישה ימים מאז שמתי'. כותבים הם אנשים דרמטיים, המחשבות שלי דרמטיות. אחרי יומיים חזרנו, אבל המשפט הזה נשאר איתי, אישה אומרת שעברו חמישה ימים מאז שהיא מתה, ולא ידעתי מי היא. האישה הזאת התחילה לגדול ושאלתי את עצמי ממה היא מתה עד שפתאום הייתה לי תשובה - היא נרצחה".
ולמה דווקא "הצלמת"?
"כבר מגיל קטן נמשכתי לתחום הצילום. כשהייתי ילדה אבא שלי למד צילום בטכניון, הוא אף פעם לא עבד בזה אבל זה היה התחביב שלו. היה לו חדר חושך בבית שהיינו קוראים לו המעבדה, אני זוכרת שהוא היה לוקח את תבניות האפייה של אמא שלי ומניח אותן על הריצפה כשבתוכן נוזל שבו צפות תמונות. שנים אחר כך למדתי צילום אבל אני לא מגדירה את עצמי צלמת. בקורס צילום כולם ניסו לצלם תמונות טבעיות, אבל אני אמרתי שאני לא רוצה לצלם תמונות כאלה - אני לא אוהבת את המציאות אז רוצה לשנות אותה, והדרך שלי לשנות אותה היא בתמונות. ככה התפתחה הדמות של אנה הצלמת, הדמויות והסיפורים של הנשים נולדו לאט מתוכי כשהבנתי שלמצלמה יש כוח לרפא".
כתבת סיפורים לא פשוטים, הם אמיתיים? איך קיבלת את ההשראה?
"אף אחד מהסיפורים לא אמיתי, הם כולם ממוחי הקודח. התהליך של הכתיבה זה מן תהליך מיסטי, אי אפשר להסביר אותו - הוא פשוט קורה. היום אחרי ניסיון של הרבה שנים אני יודעת מה מניע אותי לכתוב, אלה שני רגשות: זעם וחמלה. או שאני מתרגזת על משהו או שאני מזדהה איתו, ככה זה נוצר. אין לי באמת הסבר מאיפה הגיעו הדמויות, הן פשוט נולדו. העבודה היא לפתח אותן ולחשוב מי ומה הן, לקחת אלף החלטות עד שאת מגיעה להחלטה הסופית, אבל זה תהליך שבא מעצמו. פעם שאלו אותי מה זה להיות כותבת בשבילך וחשבתי הרבה מה זה באמת, עד שפתאום הבנתי, אני כותבת כדי ללבוש עור של מישהו אחר".
מה המסר שרצית שהצופה ייקח איתו מהסדרה?
"אני חושבת שכל אישה שרואה את הסדרה מזדהה עם סיפור אחד או יותר. היחסים שלנו כנשים עם הגוף שלנו מאוד מסובכים, יש המון אשמה ושנאה עצמית ומעט מאוד שמחה. אנחנו רואות את עצמנו באור הרבה יותר מכוער משאר העולם, מי מאיתנו לא עמדה מול המראה ופירקה את הגוף שלה לגורמים ולא אהבה כל אחד מהם. אם אני הייתי שומעת חברה אומרת על עצמה את המילים שאני אומרת לעצמי מול המראה, הייתי אומרת לה שהיא נהדרת ומקסימה, אז למה אני לא מסוגלת להגיד את זה לעצמי? אני חושבת שכמעט אף אישה לא מסוגלת להגיד את זה לעצמה, ואני רוצה שהן יגידו לעצמן שהן נהדרות. פה נכנסת המצלמה, זו שמוציאה פתאום תמונה אחת יפה יכולה לגרום לך לאהוב את עצמך".
את כתבת את הסדרה וגם שיחקת בתפקיד הראשי, איך זה היה בשבילך?
"רוב הזמן אני שוכחת ששחקתי בסדרה, הרבה יותר משמעותי עבורי שאני כתבתי אותה. דינה צבי-ריקליס הבמאית הפכה את זה לקל ופשוט עבורי. כשאמרתי לה שאני רוצה לשחק את התפקיד של אנה, היו בי חששות וידעתי שהיא יכולה להגיד שזה לא מתאים, אבל היא הלכה איתי. דינה הסתכלה על האודישן המצולם שעשיתי ואמרה לי: 'את מעניינת, אני יכולה לעבוד איתך'".
הצלחת לעשות את ההפרדה הזאת? מדובר ביצירה שלך.
"שיחקתי לפני כן בהצגות שכתבתי ויש לי את היכולת להפריד, אם אני כותבת אז אני כותבת ואם אני שחקנית אז באותו רגע אני לא תסריטאית. למרבה הפלא היה ממש קל לעשות את זה".
השחקנים הצליחו להזדהות עם הסיפורים?
"מאוד, זה הפתיע אותי. מהניסיון שלי עם שחקניות ושחקנים, היה להם הרבה יותר קל מבדרך כלל. הם הרגישו שבכל סיפור יש גרעין של אמת שאפשר להזדהות איתו למרות שזה לא הסיפור שלהם. קשת הרגשות האנושית היא אוניברסלית וכל אחת הצליחה למצוא את המקום שזה פוגש אותה. למי שהיה קשה להזדהות זה לירון ברנס (ששיחק את בן הזוג). בהתחלה היה דיון על אם הוא מוכן בכלל לעשות את התפקיד הזה, אבל אני מאוד רציתי".
לאורך הסדרה רואים רק קטעים קצרים ממערכת היחסים בין אנה לבן זוגה, ובפרק האחרון ברנובסקי וברנס, השחקן שגילם את בן הזוג האלים, היו צריכים לצלם רגע לא פשוט. היא מספרת שהקטע המדובר צולם בכמה טייקים, כי לירון לא היה מסוגל לעשות את האקט הפיזי ולפגוע בה: "הוא לא הצליח לתת לי סטירה. ארבע פעמים הוא ניסה ולא הצליח, פשוט לא היה מסוגל. עשינו קאט וניסינו שוב, הוא התקרב אליי ושוב לא הצליח לתת סטירה. רק בפעם החמישית הוא הצליח, אחרי שאמרתי לו: 'זה בסדר, תיתן לי סטירה. כתבתי את זה ואני עומדת מאחורי זה', רק אז הוא היה מסוגל לעשות את זה".
יצאת למסע עם החלום לסדרה, איך היה התהליך?
"התהליך היה נהדר. נורא קל להסתכל על התוצר כשהוא מוכן ולהגיד, 'וואו איזה יופי הצלחתי לעשות סדרה', אבל בדרך היו הרבה כישלונות וזה היה לא פשוט. בשלב מסוים כמעט הרמתי ידיים ואמרתי שאני לא יכולה לעשות את זה ושזה גדול עליי, לכל הצלחה יש בדרך אינספור כישלונות".
התוצר הסופי, זה שברנובסקי כל כך גאה בו, הגיע בזכות עבודת צוות שעליה היא מוקירה תודה. "רציתי שאישה תביים את הסדרה אבל לא ידעתי מי. חברה טובה אמרה לי לחשוב על סרט ישראלי שאני אוהבת, לבדוק מי ביימה אותו ולדבר איתה. אחד הסרטים הישראלים שאני הכי אוהבת הוא 'שלוש אימהות' ודינה ביימה אותו, אבל לא הכרתי אותה. היא במאית עם רקורד גדול והתביישתי לפנות אליה".
"כתבתי לה הודעה בפייסבוק, הצגתי את עצמי וצרפתי תקציר של הסדרה", היא ממשיכה, "אחרי שעה היא חזרה אליי וביקשה לשלוח לה את התסריטים. קבענו פגישה והיא סיכמה: 'אני הולכת לעשות איתך את זה'. ככה התחיל להתגבש הצוות, כי אי אפשר לעשות שום דבר לבד. היה מדהים לראות אנשים באים בהתנדבות, כולם באו כי הם חשבו שזה סיפור טוב שחשוב לספר אותו, זה היה מפעים עבורי".
משפחת "הצלמת" כואבת את מותו של ליאור וייצמן, עורך הסאונד של הסדרה (אולפני דיבי), תושב שדרות, שנרצח ב-7 באוקטובר והותיר אישה וילד, ומייחלת לשובם של כל החטופות והחטופים בשלום ובמהירות. שכל החיילות והחיילים יחזרו בשלום.