אני לא יודע אם אתם זוכרים, או עוקבים אחרי הטור הזה בקביעות, אבל כבר בפרק הראשון אחרי סגירת הנבחרת קיבלו המתמודדים את המשימה ממנה חששתי יותר מכל: "עליכם להכין מנה ביתית, כזו שתביא את הבית שלכם אל מרכז הבמה". כמה התבאסתי אז כשזה קרה, כמה חשבתי לעצמי שבאמת?! זה מה שאתם נותנים להם כדי לפתוח איתו את העונה השביעית? אבל אז, כמו בכל תכנית ריאליטי שמכבדת את עצמה - הגיע הטוויסט ששינה הכל.
וזה קרה שוב. הפעם בחצי הגמר. השלט שלי, אני מודה, כבר נכנס לכוננות OFF, ותכננתי לשפוך את חמתי על כולם. משימת בית? שוב? ועוד בחצי הגמר? אז לא - התמימות שלי שוב ספגה מכה אנושה וגרמה לי להבין שאני לא בנוי לפורמטים האלה. הלב שלי לא יכול לעמוד בשינויים בעלילה, והבטן שלי תמיד ריקה כשזה קורה. אולי את זה באמת כדאי שאשנה כבר. מזל שנשאר רק פרק הגמר.
לעצור את העבודה!
ארבעת הפיינליסטים שהגיעו לחצי הגמר היו בעננים כשחיים אמר להם שמדובר במשימת בית ומבחינתם החלק הקשה היה זה בו הודיעו להם שהמזווה יהיה סגור בכל מהלך המשימה ועליהם לסגור את "סל הקניות" עד תחילת הבישול. "אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות", אמר אדי, ויהוידע גם הוא היה משוכנע שהצ'ילי קון קרנה שהוא מכין לילדים שלו הולך להטיס אותו למרפסת בקלות. אותו דבר עם יהודה ועמיחי - כולם היו בטוחים שהם יהיו הראשונים לתפוס מקום בגמר.
אז חשבו. "חברים, לעצור את העבודה!", צעק חיים, וצבע הפנים החגיגי של ארבעתם הפך ברגע ללבן יותר מהמטבח עליו גדל עמיחי. שוק פריז. "כל מתמודד יעבוד לעמדה לפניו ויכין מנה מהמצרכים אותם הביא מי שעמד שם". או בקיצור: יהודה מבשל את הבית של אדי; יהוידע את הבית של עמיחי; אדי את ביתו של יהוידע; ועמיחי, מסכן, נתקע עם שקדי העגל של יהודה כשהשקדים היחידים שהוא מכניס לפה הם אלה שחוגגים יום הולדת בט"ו בשבט. הופה! זה טוויסט. אהבתי מאוד.
הם קיבלו שעה ורבע לביצוע המשימה ואת רבע השעה הראשונה כמעט כולם בזבזו על הלם וחרדה. מה עושים?! אין מזווה, אחד מהם טבעוני שצריך להתמודד עם חלקים פנימיים, ואחרים פתאום צריכים לחזור לשליחות שלהם בהודו ועוד עם סלמון טרי או להתמודד עם צלעות כבש בלי תבלינים. או בקיצור: שום דבר שאמור להלחיץ את עמיחי.
למרות זאת, אחרי שהייתי בטוח שעמיחי שוב הולך להעיף לאהרוני את הצמה עם טורטליני שקדי העגל שלו, היה זה דווקא יהודה שהבריק. אין דרך אחרת לתאר את מה שהוא עשה ממשלוח הבשר של אדי; צלחת התבשיל העטוף בבצק פשוט נראתה כמו המנה הכי טעימה בעולם, בכל עולם, ולגמרי הייתה ראויה להיות מנת גמר. השופטים התמוגגו ויצאו מגדרם, והרגע בו הם גילו לו שהוא זה שעלה ישירות לגמר היה הרגע הכי מרגש של העונה; הצרחה של יהודה, החיוך הענק של אייל שני, ההתרגשות של מיכל והדמעות שלי.
אז יהודה בגמר. נשארנו עם עמיחי, יהוידע ואדי. פייר? קרב קשה. והפעם, בחלקו השני של הפרק, שלושתם באמת היו צריכים להכין את המנה הכי ביתית שלהם, ומבחינתי הפעם זה היה בסדר גמור. בכל זאת - שלושתם היו רגע אחרי משימה שבעיקר הייתה קרייסס אחד גדול והם היו צריכים משהו קל כדי לעבור הלאה בשלב הכי קשה.
ואם פרידה
חצי הגמר קיבל בסופו של דבר שלוש מנות נהדרות: עמיחי הבריק מבחינתי עם ה"מפרום האשכנזי", יהוידע אמנם לא עף מעל הפופיק והלך על צ'ילי קון קרנה שהוא מכין לילדיו ונכדיו (כנראה שכחתי את הפרט הזה, אבל אתמול חטפתי שוק כשגיליתי שיהוידע הוא סבא בן 41!), ואדי חזר לבוכרה עם כיסוני המנטו שלו משני הסוגים; אחד שהיה שיר הלל לאמא, והשני שהתכתב יותר עם המציאות שמעדיפה אוכל שטוגן בשמן עמוק. זה לא הספיק לו. לא ברור לי למה השופטים העדיפו להמשיך עם יהוידע במקום אדי, אבל אני לא זה שטועם את האוכל אז כל מה שנשאר לי הוא להשלים עם בחירתם.
אדי היה מתמודד נהדר, בעל כישרון ויד בטוחה, כזה שעשה הרבה כבוד למטבח ממנו הוא בא אבל לא התבייש לקשר אותו לפעמים לקולינריה העכשווית. הפרידה מאדי הייתה אחת הפרידות הכי קשות שאני חוויתי באופן אישי, אבל כשאתה מסתכל על שלישיית הגמר, למרות שאין שם נציגות נשית, אתה מבין שזו הייתה בחירה ראויה: שלושה טבחים כל כך שונים אחד מהשני הם בטוח מתכון נהדר לפרק הגמר הקרוב. אני אהיה שם ואחזיק אצבעות - למי? מודה שאחרי הפרק של אתמול אני סופר מבולבל.
פחמימות:
"אני חייב להביא כבוד לעדה" – אדי. לא משנה מה יגידו לך, הבאת מלא כבוד
"אם אני עולה בזכות חומרי הגלם שלך אני עושה לך ילד" – יהודה לאדי. נו, הנה, יש מי שיביא כבוד
"מתי אכלת בפעם האחרונה פונפונים?" – אהרוני לאייל. נשמע כמו משהו שהוא אוכל פעם בשבוע
"זה טעים למות" – מיכל על המנה של יהודה. כנראה המחמאה הכי גדולה בעולם
"אתה כבר יותר מאח – אחי" – אדי ליהודה. וגם יש לכם ילד יחד!