1. היחידה שנשארת חידה
    כל עוד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, משתדל להתראיין רק לכלי תקשורת מחוץ לה - כנראה שאין שום דבר בוער - העובדה שסדרת דוקו חדשה מראיינת אותו בהרחבה ומשודרת בפריים טיים היא כמעט בלתי נתפסת. "סיירת מטכ"ל" (הוט ורשת 13), שבה עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי חוקרים את אחת היחידות הכי יוקרתיות בצה"ל, אפילו מצליחה להציג נתניהו אנושי ונגיש בתקופה שבה הוא מעורר אמוציות הפוכות לחלוטין, אבל זה לא משנה. גם סוללת המרואיינים הנוספים, בהם ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ונפתלי בנט ועשרות קצינים בכירים, מכסה בקושי רב מגרעה שצריך לתת עליה את הדעת: לא נשאלת בה שום שאלה שמצדיקה את רוחב היריעה וההפקה היומרנית.

    הסיפורים האדירים ש"סיירת מטכ"ל" מביאה למסך, לצד השחזורים המרהיבים, נשמעים ונראים כמו הוליווד - אבל הוליווד הלבנה, של פעם. הייצוג שניתן בסדרה (ובהתאם גם ביחידה) לבני עדות המזרח הוא מעבר למעליב, וקשה לצפות במזרחים הבודדים שהגיעו לדרגות פיקוד בכירות שם ולא להרגיש שמדובר בעלי תאנה. למעט התייחסות שולית לימים שבהם חשבו ש"יהיה יותר קל ללמד את הג'ינג'ים ערבית מאשר ללמד את המזרחים להילחם", הסדרה מתחמקת במכוון מתמרורי האזהרה הברורים האלה, ונמנעת מהנושאים שקצת פחות נעים לדון בהם. בפרק ששודר השבוע, בדיוק כמו בפרק ששודר בשבוע שעבר ובפרק שישודר בשבוע הבא, היא בהחלט מזהה את המוקשים ופשוט בוחרת לעקוף אותם בזהירות במקום להסתער עליהם בכל הכוח. מצב שבו חלק נכבד מהסדרה מוקדש לאסון צאלים, ונעדרת ממנו התייחסות של הרמטכ"ל דאז ברק, מעורר אי נוחות דומה. ראיונות שלמים שמתעלמים מהטראומה הברורה שנצרבה אצל הלוחמים, כנ"ל. ניתן היה לצפות שכוח הקומנדו של הז'אנר ישכיל לנבור באותם ליקויים לצד השואו עוצר הנשימה, ובלעדיהם מדובר ביצירה חסרה. לא הרבה מפריד בינה לבין סתם פרופגנדה צבאית, כי דוקו מקיף באמת יודע לזכור גם את החיים עצמם. אחר כך מתפלאים איך זה שנתניהו מתראיין לשם.

    מה לראות?
    את "פליישמן בצרות" (דיסני+), דרמה טובה מאוד ויהודית מאוד שמגיעה לארץ הקודש באיחור קל. מעבר למרכיבים שיעוררו את הקהל המקומי - התייחסויות לג'חנון ורצח רבין, שיר של יזהר אשדות, עלילה שמגיעה גם לישראל - יש כאן עיבוד נהדר לאחד הספרים המדוברים ביותר של העשור האחרון, ועלילה מותחת במידה ומרגשת במידה על זוג בורגני שנפרד ומציף מחדש כמה צרות ותיקות. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה של נטע חוטר, וגם הראיון של כוכבי ויוצרת הסדרה ל-tvbee.
  2. מעקב "מחוברים": השבוע השני
    תחביב ותיק של "מחוברים" (הוט) הוא פרקי נושא שכורכים ביחד כמה עלילות שלא בהכרח התרחשו במקביל. באחד מפרקי השבוע זה קרה עם יחסי הורים וילדים, מה שמסתמן כמוטיב משמעותי בעונה הנוכחית: אמא של הדר מרקס שיקפה לה איך היא נראתה בשיא תקופת הגירושים, ועזרה לה ללמוד לחיות עם הלבד שהכה בה אחרי תקופת שיפוצים נפשית ונדל"נית; מיקי בוגנים הציף את הפחד לאבד את אמו, שנייה אחרי שזו החלימה מקורונה, ונתן קול לילד שעוד מסתתר בתוכו כשהפציר בה "אסור לך למות, אסור לך להזדקן" עם חזרתה. פעם נוספת הוכח לנו שמיקי של "מחוברים" הוא איש שצריך לשים לב בעיקר לסאבטקסט שלו, כי לאף וידוי מול המצלמה אין ביטוי ברור כמו הרגע שבו הוא מנסה לאפר אותה, כמעט בכוח, כדי לייפות אותה בכל מחיר.

    אבל מי שהכי בלטה בפרק ההורים של "מחוברים", וגם הציפה נושאים דומים בראיון המרגש שלה ללוסי אהריש ב"אולפן שישי", היא אורנה בנאי. יש משהו סמלי, אפילו מיסטי, בעובדה שהיא הרגישה בשלה לעשות "מחוברים" דווקא השנה: שנה אחת אחורה, והיא לא הייתה מספיקה לתעד את הפרידה האיטית מאביה ואת ההידרדרות המתמשכת במצבה של אמה. שנה אחת קדימה, והיא הייתה נשארת רק איתה. כפי שאהריש הקפידה למסגר בכתבה ההיא, נדמה שאורנה החדשה מעדיפה לשים בצד את כל השאלות האוטומטיות על פוליטיקה ואקטואליה, ולהתמקד בעצמה. "מחוברים" תפסה אותה בתזמון קריטי בעודה מבינה פתאום שאולי לא טוב לה לבד, דווקא כשהלבד הזה מתחיל להיכפות עליה. רגעים כמו זה ששודר השבוע, ובו האבא יצחק מנחם את האמא שמחה שאובדן הצלילות שלה הוא רק זמני, ואז היא עוד מבקשת מאורנה גלידה, העניקו לה - ולנו - את מכתב הפרידה המושלם.
    פריים אחד למזכרת
    הכוריאוגרף קובי צברי מקבל קרדיט אובייקטיבי לחלוטין בסרט "לירז - הגירושים הכפולים של סטטיק" (קשת 12).

  3. מה שלא קורה עכשיו
    לפעמים מילה קליטה אחת עובדת יותר מכל קמפיין פרסומי או באזז ברשתות. ובמקרה של "הפטריוטים" (ערוץ 14), המילה הזאת היא "ג'וש!" - הקריאה הקבועה והמוגזמת של המנחה ינון מגל אל עבר ג'וש בריינר, עיתונאי הארץ וחבר הפאנל השמאלני שלו, שהגיעה עד ל"ארץ נהדרת". הוויראליות של "ג'וש!" נולדה במקביל לתופעה מרתקת וחשובה באמת: למרות שההישגים שלו עדיין שוליים, ערוץ 14 הפך בחודשים האחרונים לג'וקר של טבלאות הרייטינג. למעלה משנה חלפה מאז שעבר מאפיק 20 לנדל"ן נגיש יותר, ופתאום רצועת הפריים טיים מנצחת כמעט על בסיס קבוע את כאן 11 ולפעמים אפילו מזנבת ברשת 13. גם מהדורת החדשות בהגשת מגי טביבי כבר מסתכלת בגובה העיניים לזו של התאגיד, וכולם מחכים לראות באיזו רצועה ישולב העריק הטרי שרון גל, מי שיכול להתגלות כשחקן משמעותי ובטח ישודרג לשעה אטרקטיבית בהרבה.

    אז מה בדיוק מחכה בערוץ 14? רק אקטואליה, וכל הזמן. לצופה הממוצע לא באמת אכפת מההבדל בין "אקטואליה" ל"חדשות", אבל ל"עכשיו 14" - שזהו שמו הרשמי - דווקא כן. הערוץ מתיימר להגדיר את עצמו כ"ערוץ החדשות של ישראל", שואף לשים את ה"ניוז" ב"פוקס ניוז" ומבטיח, כאמור, לתת לצופים את מה שקורה עכשיו. רק שלפני שבועיים, כשנרשם פיגוע נוסף בירושלים שעות לפני כניסת השבת, מישהו שם התעצל להרים אולפן מיוחד, העדיף להישאר עם שידורים חוזרים ושלח את הקהל החרד ל"ערוצי התעמולה" במשך השעה הראשונה של האירוע. בשבוע שעבר, כשמגל התפוצץ ב"הפטריוטים" על טעות שהופיעה בחדשות 13 בעת סיקור ההפגנות מול הכנסת (המסך טען שהיו שם 360 אלף מפגינים, נתון מרשים ובעיקר לא נכון), הוא גם התביית על ההחלטה להעניק לסיקור התקשורתי של האירוע את הכותרת "מדינה במחאה". ומה היה כתוב מתחת מגל באותו זמן? "מהומות הקפיטול", כי הערוץ ששאף להביא איזון מבורך לטלוויזיה הישראלית מעדיף להפיל על המאזניים משקולת של טון (כנ"ל לגבי הכותרת "בקרוב מימונה ברחבת הכנסת" שנרשמה השבוע). ביום אחר, במקום להביא קולות מ"הפגנות השמאל" כיאה לערוץ חדשות, מגל העדיף לחנך את הכתבת שבשטח על כך שאין מאחוריה כל כך הרבה אנשים. עזבו את התלונות הלעוסות על הנדסת תודעה, זה בעיקר מרגיש לא רציני: תכני הערוץ מתנהגים כמו אופוזיציה נצחית ורדופה, ולצד גינויי שפיכות הדמים המתבקשים נראה שהם מוכנים למלחמת אזרחים. במצב הנוכחי, בכלל לא בטוח שהמלחמה הזאת תשודר שם.

    מדי שבת עד רביעי, אחרי מהדורת החדשות המרכזית - שמרוב פרשנויות קשה לאתר בה את הדיווחים - לבמה עולים מגל ונבחרת "הפטריוטים" ל-75 דקות שמרגישות כמו "ג'רי ספרינגר" פוליטית בהובלת מטיף אוונגליסטי. כבר שנים שהמותג הזה רץ, והזינוק ברייטינג ובביקוש הטלוויזיוני לפאנלים של ברברת אינסופית זיכו אותם במרכיב נדיר בימים אלה, קהל חי. די מדהים לראות איך רק "הפטריוטים" מזהה ערב אחרי ערב את צו השעה האקטואלי, שהוא אכילת ראשים בפריים טיים, ולכן לא מפליא שבשבועות האחרונים צצו דיווחים על כך שבתאגיד שוקלים להשיק גרסה מודרנית של "פופוליטיקה", ייתכן שבהובלת אילה חסון. לא חייבים לאהוב את מה שהולך בקרקס הנודד הזה, פשוט אי אפשר להכחיש שמדובר בהצלחה אדירה. שום דבר לא הגיוני ב"הפטריוטים", בעיקר העובדה שמדובר בתוכנית חצי-סאטירית (כולל שקופית הבהרה בתחילת כל תוכנית) שכוללת במידת הצורך גם דיווחים חיים מזירות פיגוע, והשכונה חוגגת כשמדי ערב היא לא עומדת בליינאפ של עצמה. אבל אם צריך לבחור תלונה אחת, על התוכנית ועל ערוץ 14 בכלל, היא שבמקום לצחוק מהבדיחות שלהם - הבדיחות הן עדיין על חשבונם. כולם מבינים שהגיע הזמן לקחת ברצינות את מה שקורה שם, אז אולי הגיע הזמן שהם יתחילו לקחת ברצינות את עצמם.
    בשבוע הבא
    הסיטקום "בית דין לילי" קם לתחייה אחרי ארבעה עשורים, למרות שאיש לא ביקש את זה חוץ מקנת' מ"רוק 30" (יס, 26.2); ואם כבר מותגים שמסרבים למות - הפרק האחרון בהחלט של מרדית' גריי ב"האנטומיה של גריי", לפחות עד שהיא תחליט לחזור מתישהו בעתיד (יס, כנ"ל); "רואים את הקול" מפגישה זמרים אמיתיים עם זייפנים בלי לגלות לקהל או לפאנל מי זה מי (קשת 12, 28.2); עונה שנייה לסיטקום המתוק "בית הספר היסודי אבוט" (דיסני+, 1.3); וריילי קיאו, נכדתו של אלביס, מככבת במיני-סדרה "דייזי ג'ונס והסיקס" ומתכננת להחזיר אתכם לסקס, הסמים והרוקנרול של הסבנטיז (אמזון פריים, 3.3).
    צילום בנימין נתניהו: מתוך "סיירת מטכ"ל", הוט ורשת 13 / צילום אורנה בנאי: מתוך "מחוברים", הוט / צילום קובי צברי: מתוך "לירז - הגירושים הכפולים של סטטיק", קשת 12