1. הקצין התורן
    בכל מה שנוגע לסערת-הטרלת עופר וינטר הנוכחית - ההצצה לריאיון הסנסציוני, הסערה שבעקבותיה, דיווחי הפולואפ שכבר תופרים לו "מפלגה" ורק אז הציטוטים המלאים עצמם - ניכר שהחזון של אילה חסון, לפחות כפי שהוא משתקף בחיקוי שלה ב"ארץ נהדרת", התגשם: כל הקלפים על השולחן. מכונת היח"צ שלא מפסיקה לטרטר סיימה להטריח את כתבי הצבא ועכשיו מתחילה להעסיק את הכתבים הפוליטיים, כשהפעם לפחות יש את וינטר עצמו שמתייצב מול עמרי אסנהיים ב"יהיה טוב" (כאן 11) ומדבר כמו שתמיד הבטיחו שנשמע אותו. הוא גם משום מה מדבר בשם הפקודים שלו, בעודו קובע שפקודת הקרב שלו לא הזיזה להם כי "אין אפיקורסים בשוחות", אבל יש איתו בעיות יותר גדולות.

    הריאיון בשני החלקים של וינטר, ולמעשה כל העיסוק התקשורתי הבלתי פוסק בו בשבועיים החלופים, המשיך לנוע בין חשיבה מקורית אמיתית לילדותיות נטולת הצדקות. רבים וטובים כבר ניסו לנתח את האדם עצמו (אם כי רק קרנף אחד הצליח), אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח: קיים ציבור, גודלו לא לגמרי ברור, שמבחינתו וינטר הוא המנהיג הגדול הבא. אז מה אם הקצין הזה מעדיף להמשיך להתבכיין במקום להתייחס כמו שצריך לחשדות שטייח והשתיק הטרדות מיניות מצד פקודו - ונשען רק על החלטת מצ"ח בנושא, שנייה אחרי שטינף על אותה חקירה בדיוק שפתאום משרתת את הקייס שבנה. אפילו אסנהיים עצמו הודה לאחר הריאיון שהיה צריך להעמיד במקום את וינטר ברגע מסוים, למרות שלא הייתה להעמדה כזו איזושהי השפעה. וינטר היה ונותר סמל, וממשיך למתג את עצמו בתור הנרדף. משיחיות? בחייכם. איך אפשר להיות משיחי אם אתה חושב שהמשיח הוא אתה בעצמך.

    מה לראות?
    את "סטודיו לחלומות" (דיסני+), סדרת הספין-אוף החדשה מבית "הקול בראש" שעושה בדיוק את מה שהייתם מצפים לו מארבעה פרקים קצרצרים של היקום הקולנועי הגאוני והמתוק. במוקד: מה אם החלומות שלנו היו מופקים על ידי אולפנים פנימיים אמיתיים, שמסתירים בתוכם גם קצת מהסאטירה הבלתי נמנעת על המציאות ההוליוודית? לביקורת המלאה.
  2. ספרינגפילד איז גרייט אגיין
    ואם כבר אנימציה, בשבוע החולף נרשם אחד היארצייטים הכי חשובים של השנה עבור הטלוויזיה האמריקאית (החשוב מכולם, חגיגות ה-50 של "סאטרדיי נייט לייב", ימתין לפברואר): ספיישל חג המולד "משפחת סימפסון: מי שמאמין שיבוא כבר" (דיסני+) חגג 35 שנה לסדרת הפריים טיים המתוסרטת הארוכה ביותר בארצות הברית - שבעצמה נפתחה אי אז ב-1989 עם ספיישל חג המולד הראשון בתולדותיה. וכמו שקורה בכל ביקור אצל המשפחה שתמיד נמצאת שם, מתברר ש"משפחת סימפסון" היא עדיין בית ספר אמיתי לקומדיה.

    בדומה לכל ציון דרך אחר עבור הסדרה, גם "מי שמאמין שיבוא כבר" מתהדר בהופעות אורח, מחוות תרבותיות ורפרנסים עצמיים. ולמרות שהוא עלה בישראל במקביל לכל העולם, אסור להתייחס לכך כאל בונוס - צופי "משפחת סימפסון" המקומיים עדיין נמצאים מאחורי מקביליהם מעבר לים, שם הסדרה כבר משדרת את עונתה ה-36 שנפתחה עם באזז ממשי סביב פרק "סיום הסדרה" וההומאז' ל"הלוטוס הלבן". לכאן היא תגיע רק בסיומה, ולכן ספיישל חג המולד הוא הדבר היחיד שאפשר להסתפק בו בזמן שמתלוננים על אילוצי ההפצה. וכפי שקורה פעם אחר פעם בעונות האחרונות, "משפחת סימפסון" שוב הוכיחה שהיא הרבה יותר מנוסטלגיה: יש לה את אותן בדיחות מושחזות וסופר-עדכניות ואת אותן דמויות קלאסיות שלא יתבגרו לעולם, כשהדבר היחיד שמתחלף בה באמת הוא הקהל שממשיך להתחדש למרות כל התחרויות שצמחו לה. כמו אצל נד פלנדרס בפרק החדש והדי מרגש עבורו, משבר האמון שהתפתח עם השנים בקרב צופי "משפחת סימפסון" היה עניין זמני בלבד. ספרינגפילד איז גרייט אגיין, ואין שום סיבה שהסדרה תפסיק לשבור את השיאים שקבעה בעצמה.
    פריים אחד למזכרת
    מדינה שלמה שואלת איפה ישראל בר-און. מדינה שלמה מינוס קומץ אחוזי רייטינג לא יודעת שהתשובה היא אצל "פתחי את שי" (ערוץ 14).

  3. דין פרוטה כדין פאה
    עשיתם סדרה. גייסתם סוללת יוצרים מוכשרים, שחקנים מעולים וגם נער כובש שעוד נשמע עליו. מכרתם אותה לנטפליקס, זכיתם לביקורות מהללות ועושה רושם שהקהל הרחב עף עליה לא פחות. כל זה - ודווקא פאה אמינה ללירז חממי היא מה שיפיל אתכם? כי אחרי יותר ממחצית עונה, "ילד רע" (הוט) עדיין שומרת על מקומה כסדרה שהיא כפסע מלהיות מושלמת. והפסע הזה גלי מדי, תלוש מדי, ומתהדר בפוני עקום שלא לצורך.

    אין מה לומר, העובדה שהבעיה הכי גדולה (אולי היחידה) בדרמת הפשע המצוינת עם ועל דניאל חן היא הפאה המגוחכת של אחת מדמויות המשנה - זה הישג בפני עצמו. אין באמת על מה להתלונן מעבר לזה, והשד שצופה בדרמות ישראליות יודע שמצב כזה הוא הכל חוץ ממובן מאליו. אבל התלונות עומדות בעינן: לא רק שהפאה של מפקדת הכלא שחממי מגלמת ב"ילד רע" מכוערת ומלאכותית, היא גם נטולת כל הצדקה. אנחנו מכירים את לירז חממי, יודעים איך היא נראית ועד כמה מדובר בשחקנית אדירה. השיער שיש לה מתחת לפאה הוא באותו צבע, באותו אורך, רק חלק. מה הפאה שלה נותנת לנו? מה היא מגלה לנו על הדמות ולא היינו מבינים בלעדיה? בשלב זה, הפאה של חממי היא כמו חותמת ישראליוּת: שכל העולם יראה שהסדרות המושקעות ביותר עדיין מוצאות דרך להיות שכונה. מזלה שהיא לוקחת את אות הקין הזה איתה לנטפליקס, כי שם כבר לגמרי מדובר בנורמה.

    אפשר, כדאי ואף ראוי לדבר עוד על פאות בטלוויזיה ופאות בכלל. ניקול קידמן, והפאות המתחלפות של ניקול קידמן, יכולות למלא שני סמסטרים בכוחות עצמן. אבל מספיק להצטמצם לכדי דרמות ישראליות שמשודרות כרגע בלבד בשביל להבין שפאות גרועות הן מכת מדינה - ומצד שני, אינן גזירת גורל: את "קוגל" החסידית קל לפטור מהדיון הזה, כי נשים חרדיות צריכות פאה ורוב הפאות החרדיות מלכתחילה לא נראות אמינות במיוחד. כנ"ל הבלחות הפלאשבקים של "בקרוב אצלי", כי קומדיה רומנטית מגוחכת-במכוון נהנית מהנחות שיש רק לה. ולהבדיל ישנה "פטריק", לפחות בחלקים שלה שמוקדשים לשלום אסייג שלפני התאונה. גם היא מוצאת דרכים מקוריות להתעלל בחבר של חממי מ"מנאייכ" בפן הפאתי, רק שהיא לפחות חוזרת אחורה בזמן וצריכה לאותת לצופים על איזושהי תזוזה. ל"ילד רע", כאמור, אין שום סיבה טובה לבחור לתפקיד כזה טוב פאה כזו רעה. ועל אף שהנערים בסדרה יושבים על פשעים חמורים הרבה פחות משלה, ייתכן שעדיף לא לשלוח אותה לבית סוהר. כי כולנו יודעים איזו דמות, ואיזו פאה, יפגשו אותה בכניסה אליו.
    בשבוע הבא
    פרק הסיום של "חולית: הנבואה", שבדיוק חודשה לעונה נוספת (יס, הוט וסלקום, 23.12); הקומדיה השחורה והמתוקה "למות מאהבה" מלווה רווקה שמגלה שכל האקסים שלה מאבדים את חייהם, ומנסה להבין למה (יס והוט, 25.12); ושלוש שנים אחרי שפחות או יותר הפכה ללהיט העולמי הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה, זה הזמן לבדוק אם "משחק הדיונון" שורדת את מבחן העונה השנייה - וספוילר: היא מצליחה (נטפליקס, 26.12).
    צילום עופר וינטר: מתוך "יהיה טוב", כאן 11 / צילום נד פלנדרס: מתוך "משפחת סימפסון: מי שמאמין שיבוא כבר", דיסני+ / צילום ישראל בר-און: מתוך "פתחי את שי", ערוץ 14