מי הייתה המנצחת האמיתית של "בית הדרקון"? איך נטפליקס חזרה לעצמה, ולמה המצב עדיין לא בשיאו? והאם הסרט על ניר חפץ באמת שווה כל כך הרבה כסף? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח אתכם לסוף השבוע עם כמה המלצות
סימפלי דה בסט שני צירים עיקריים ונשיים היו לעונה הראשונה של "בית הדרקון" (יס, הוט וסלקום), ושניהם לא נפגשו בצמד הפרקים האחרונים. מצד אחד ישנם "הירוקים", המיוצגים על ידי אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק), אמו של המלך הטרי אאיגון טארגאריין. מהצד השני ישנם "השחורים", בהובלת המלכה ראינירה (אמה ד'ארסי), מי שהשלטון הובטח לה גם כן. כבר ברור מה יעלה בגורל המפגש בין שני המחנות הללו - פרק סיום העונה המצוין הוא למעשה צעד ראשון במה שקיבל את הכינוי "מחול הדרקונים" - אבל ראוי לציין עוד גורם מקשר: הנסיכה רייניס, שאותה מגלמת השחקנית המופלאה איב בסט.
בסט, שמוכרת בעיקר בתור ד"ר אלינור או'הרה מ"האחות ג'קי", אחראית פעם נוספת לדמות משנית שראויה לקבל ספין-אוף משל עצמה. לאורך עשרת פרקי עונת הבכורה היא הפכה לאחת מדמויות המפתח ב"בית הדרקון" - אולי אפילו למנצחת שלה - וזאת למרות שאין לה משמעות יוצאת דופן במאזן האימה של ווסטרוז. זה התחיל עוד בפרק הראשון, כשקרב הירושה בינה לבין וייסריז הותיר אותה עם הכינוי הציורי "המלכה שמעולם לא הייתה", והגיע לשיאו עם סיום הפרק התשיעי, שלמרות שהיה פחות מסעיר מהנהוג עדיין סיפק פריים דרקוני שקשה להתאושש ממנו. ובכלל, מעבר להיותה החוט המקשר בין אליסנט לראינירה בישורת האחרונה, רייניס היא גם הדוגמה הבולטת ביותר למודל המנהיגות האחר ש"בית הדרקון" מציעה: מנהיגות נשית ושקולה, כזו שלא ממהרת לצאת למסעות הרג. וכשזה המצב, דווקא המלכה שלא הייתה היא זו שמתחשק לקבל ממנה הכי הרבה.
מה לראות? את "החפרפרת" (נטפליקס), הגרסה החדשה והמעודכנת למותג הריאליטי הנשכח. 12 אנשים נשלחים למשימות מאתגרות בזמן שאחד מהם דווקא דואג להכשיל אותם - והמירוץ בעקבות החפרפרת יוצר משחק מוחות שאי אפשר שלא להיסחף אחריו. זהות המנחה התורנית, העיתונאית אלכס וגנר מ-MSNBC, רק מוכיחה עד כמה מדובר בטלוויזיה מתוחכמת בהרבה ממה שנהוג לצפות לו בתכנים של החברה. לביקורת המלאה.
בין הציפיות לצפיות ההצלחה של "החפרפרת" - שניכרת בעיקר מעבר לים - היא ממש לא מקרה בודד. "הצופה" (נטפליקס), סדרת המתח החדשה של ריאן מרפי, מחזירה בימים אלה את הצבע ללחיים של ענקית הסטרימינג, בעודה שולטת בטבלת התכנים הנצפים ביותר שלה מסביב לעולם (בישראל, אל תשאלו למה, שולטת "נבסו"). קדמו לה העונה הרביעית ומלאת הבאזז של "דברים מוזרים", וכמובן גם "דאהמר" המצמררת. אז נכון, שניים מתוך המקרים הנ"ל הם מאותו בית יוצר, אבל שלושה להיטים גלובליים תוך פחות מחצי שנה הם שיפור משמעותי עבור נטפליקס, שם דווקא האמינו ש"סנדמן" ו"פרוד" יהיו אלה שיגרמו לכולם לדבר. ובכלל, לצד חביבות ההמונים יש גם כמה פנינים ראויות לאניני הטעם, כמו עונת הסיום של "נערות דרי", וזה עוד לפני החזרה הקרובה של חברות ישנות, בהן העונות הבאות של "מניפסט", "הכתר" ו"אמילי בפריז" שתכף נוחתות פה.
בחזרה לשלושת הלהיטים האחרונים, ובעיקר להבדל ביניהם. בעוד ש"דאהמר" ו"דברים מוזרים" דווקא זכו לשבחים מצד המבקרים, זה לא ממש המצב של "הצופה" - ובצדק. רמת ההנאה מהסדרה תלויה בכמות הפרקים שראיתם: אם הסתפקתם בפרק הראשון, מאסטרפיס. אם המשכתם כנראה שהעניין התמסמס, ואם סיימתם אתם מן הסתם לא מבינים איך זה שכבר סיימתם. כי בדיוק כמו הסיפור האמיתי (והמופרע הרבה פחות) שעליו היא נשענת, ל"הצופה" אין סוף. התעלומה עדיין לא פתורה, ולמרות הדרך המהנה שעוברת עם שחקנים מצוינים - חוץ מנעמי ווטס, שצריכה לפטר את הסוכן שלה על תפקיד שאין בו כלום - ניתן היה לצפות לסיפוק כלשהו. בזמן שנטפליקס הסתערה על קרב הצעות המחיר לעיבוד הפרשה לטלוויזיה, עוד לפני שמרפי שודך לפרויקט, היא פשוט לא שמה לב איך האינטרס המובהק של הצופים נופל לה מתוך הכיסים. ועכשיו, כשהנתונים הנאים מביאים לאופוריה, אין עם מי לדבר. אבל ביום שבו תגיע ההתרסקות הבאה (והיא תגיע), כדאי שמישהו יזכור שם את אובדן האמון שנוצר בימי "הצופה". פריים אחד למזכרת מרב מיכאלי ננזפת כשהיא לא יודעת כמה עולים קורנפלקס וטיטולים, "אופירה וברקוביץ'" (קשת 12).
קלטת פושרת לא קל להיות תוכנית תחקירים שנמדדת בטבלאות הרייטינג, ועוד פחות קל לנסות להמציא את הגלגל גם בסיבוב הבחירות החמישי. אם היינו, נאמר, בקיץ 2019 - אי אפשר היה ללכת ברחוב בלי לשמוע מישהו מדבר על הסרט של "המקור" (רשת 13) עם עד המדינה ניר חפץ. וכן, זה סרט, לא תחקיר. אבל כשכולם כבר מותשים מחדשות פוליטיות, והשיח הציבורי מתנהל בווליום נמוך יותר בכל הנוגע לבנימין נתניהו ובני משפחתו (ירדנו מווליום 10 ל-9, כן? לא צריך להגזים), אפילו עדות כמו זו שרביב דרוקר וצוותו שילמו עבורה מאות אלפי שקלים מתקשה להכות גלים. סוגיית התשלום לחפץ, בין אם הוא מוצדק ובין אם לא, היא למעשה הדבר היחיד בסרט שעורר באזז כלשהו במהלך השבוע האחרון.
המלכוד הזה לא מסתכם רק במיאוס מהבחירות: אפילו ניר חפץ עצמו יסכים כנראה להודות שהוא אדם לא מאוד כריזמטי, די אפור. אבל מה לעשות שדווקא הוא נכח בכמה מהרגעים הכי מטונפים שנראו פה? אם "המקור" הייתה בית משפט (ודרוקר מתנהג לפעמים כאילו היא כן), מדובר היה בפרטנר מעולה. זה בערך מה שדרוקר עושה בבלוג שלו בימים האחרונים, עם מסמכים מיומנו (המפורט באופן מחשיד) של חפץ, שמצדו כלל לא קשור לאופן שבו דרוקר השיג את החומרים האלה. שם יש מקום לפרט, לנבור, להתאבסס, להירדם, להתעורר ולהצליח להבין משהו חדש על הפרשות שיום יבוא ונשכח מהן. כשזה מגיע לטלוויזיה, מדיום שמקדש את המעניין גם בלי קשר לעובדה שמדובר בערוץ מסחרי, האתגר הוא אחר. וכל עוד שרה ויאיר נתניהו אינם אלה שעומדים למשפט, במבחן הזה דרוקר כושל.
זה מצב מאתגר, כן? לך תביא את דבריו של ניר חפץ על שלטון נתניהו ותיקי האלפים, עם המון מידע טכני ולא סקסי, ותשמור על הצופים - ומנגד, לך תנמק את ההייפ שתקבל בזכות עוד הקלטות של שרה אם אין בהם מידע חדש או עניין ציבורי. כשעיתונאי מכובד כמו דרוקר מביא חומרים כאלה, ועוד אורז אותם בכזו סנסציוניות (מונולוג הצדקת התשלום לחפץ היה ארוך יותר מהדיון הברנז'אי בנושא), הוא יודע טוב מאוד שרואים לו ובכל זאת בוחר לירות לסרט של עצמו ברגל. ואל תטעו: הקלטות בני משפחת נתניהו, בין אם מדובר בנושאים ברומו של עולם או ברכילות ברומו של "ראש השב"כ חרא", הן תמיד טלוויזיה טובה. דרוקר מבין עד כמה הצופים נהנים מהן, ועד כמה בתוך תוכם הם מוכנים שהוא ישלם עליהן עוד הרבה כסף. זה פשוט לא התוכן ש"המקור" אמורה להתאבד עליו, ולא הישג עיתונאי שחושף אקדח מעשן בכל הנוגע להתערבות של בני משפחת נתניהו בניהול המדינה השוטף. סתם שילוב בין עדויות אפורות לרכילות על אנשים מפורסמים מאוד, ועבור דברים כאלה דרוקר לא צריך שום פומפוזיות או משבצת שידור נחשקת. יש לו בלוג. בשבוע הבא דנה פרידר, מיכל אמדורסקי ודידי הררי נפגשים בספיישל VIP של "מאסטר שף" (קשת 12, 30.10); אלה לי להב, עכשיו גם שחקנית, מאחדת כוחות עם אורי גרוס ויואב צפיר בסדרת הנוער המוזיקלית "שומקום" (יס, כנ"ל); ג'ניפר קולידג' ושלל שחקני חיזוק מסקרנים עושים צ'ק אין לעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" (יס, הוט וסלקום, 31.10); "בלוקבסטר" חוזרת, אבל הפעם לא כספריית וידאו אלא בסיטקום חדש על הסניף האחרון של הרשת (נטפליקס, 3.11); ואחרי שקמה לתחייה וכבשה את הישראלים, החצי הראשון של עונת הסיום של "מניפסט" (נטפליקס, 4.11). צילום איב בסט: מתוך "בית הדרקון", יס, הוט וסלקום / צילום לוק דיוויד בלום ואיזבל גרוויט: מתוך "הצופה", נטפליקס / צילום מרב מיכאלי: מתוך "אופירה וברקוביץ'", קשת 12