1. האיש שלנו בשדרות
    עוד מהשעות הראשונות של שבת בבוקר, אין ויכוח על כך שבגזרה התקשורתית - המלחמה הזאת שייכת לשני אנשים, דני קושמרו ותמיר סטיינמן. אבל בעוד שקושמרו הספיק לנווט את הצופים בכל אסון של המילניום החדש, וסטיינמן היה נער הפוסטר הבלתי מעורער גם של הסבבים הקודמים, יש איש נוסף שאיתו כבר אפשר לדבר במונחים של תגלית: ניצן שפירא. כתב הדרום (הנוסף) של חדשות 12 נמצא באותה צומת בשדרות מאז ה-7 באוקטובר, כשלפעמים נדמה שהוא עושה את זה בלי לישון או לצאת להפסקות. ובניגוד לכתבים נוספים שמככבים בשבועות האלה, כמו אלמוג בוקר או גיא ורון, את שפירא בקושי הכירו עד היום.

    האנרגיה של שפירא אחרת. אין לו את הקרביות של רוב כתבי הדרום, והוא מזכיר דווקא את עומר ירדני מחדשות 13, מינוס הנכונות לשבור דמות. למרות שכמו אותו ירדני, גם אצל שפירא מתחילים ניצנים ראשונים של אהדה מוצדקת בטיקטוק. בדיסוננס מוחלט עם התכנים שהוא מסקר כבר חודש וחצי, שפירא עצמו משדר רגישות, יציבות וסמכותיות. אי אפשר לקרוא לו "המרגיע הלאומי", כי עוד לא בשלה העת להירגע, אבל כן רצוי לתגמל את מי שעובד מסביב לשעון בלי להיות בקו הראשון (או השני, או השלישי) של אנשי החדשות. הרי ברור שבסוף יגיע איזה רגע ויראלי שידביק לו סופית את אהבת הציבור - ובינתיים כל מה שצריך זה לשים עליו עין, ואולי לשלוח אותו לתנומה של כמה שעות.

    פריים אחד למזכרת
    אתם רוצים להגיד שכל הזמן הזה שיש את "זהו זה" (כאן 11), זה גם כלל את שלמה בראבא בדראג?

  2. קדושה, לא חסינה
    יש מקום מיוחד בגיהינום לתוקפי משפחות החטופים השונים, בין אם הם מסתפקים ב"שמאלנים בוגדים" השגרתי - ובטח אם הם מכנים אותם, בפניהם, "זונות של קורבנות". אבל מה עושים כשתוקפי המשפחות האלה הם משפחות של חטופים בעצמם? זה בדיוק המקרה המורכב של טל גלבוע, יועצת ראש הממשלה לענייני כלום ודודתו של גיא גלבוע-דלאל שנחטף מהמסיבה ברעים. ביום שני, במהלך סרט מעורר השראה של "המקור" (רשת 13) על שלושה אחים שיצאו למסע מסביב לעולם במטרה להביא לשחרור אחותם החטופה, פתאום הופיעה גלבוע. "כל מי שחושב שעכשיו הוא ישחק לנו בפוליטיקה, כי הוא זונת קורבנות, לא יכול להיות פה", היא אומרת שם בעימות מצולם בכיכר החטופים, "אתם פשוט זונות של קורבנות".

    בהתנהגות דרוקרית קלאסית, מופע השנאה הקצר של גלבוע - ששטף את הרשת בימים שלאחר מכן, לפחות באלגוריתמים מסוימים - לא מוסגר כראוי. "יועצת ראש הממשלה לענייני בע"ח", נכתב מתחת לשמה, כאילו כל צופי "המקור" חיים בבועת הטוויטר ובקיאים בהקשר הרחב של הנוכחות שלה בכיכר. וכשגלבוע אומרת ש"אני דודה שלא ישנה שבועיים", בלי שמישהו יסביר למה היא לא ישנה שבועיים, היא הופכת לניצבת בעוד קמפיין התנגדות קלאסי שמפספס את העיקר. הקמפיין הזה חוזר עם כל תיעוד של פגישות בין ראש הממשלה נתניהו (ורעייתו, בטח שרעייתו) עם משפחות החטופים שבהן נמצאת גם גלבוע עצמה, כשרבים טועים לחשוב שהנוכחות שלה שם נובעת אך ורק מקרבתה לצלחת. ובכלל, היה ראוי לציין שהעימות שתועד ב"המקור" צולם שבועיים בלבד לתוך המלחמה, ימים שבהם כולם היו על הקצה הרבה יותר מעכשיו. אז למרות שהבוז כלפי גלבוע עקבי ומנומק כתמיד, כרגע אין מה לעשות: הלב יוצא אליה. וכרגע, עם דגש חשוב מאוד על ה"כרגע", היא קדושה בדיוק כמו יתר המשפחות שהאהובים שלהן בעזה.

    ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי. אחרי שצייצה במהלך הלילה שהיא "עומדת מאחורי כל מילה" (והמילים הן "זונות של קורבנות", אסור לשכוח), גלבוע התייצבה באולפן "הפטריוטים" (ערוץ 14) - כי איפה כדאי לעשות תיקון אם לא שם, בערוץ שנמנע מלתת במה נרחבת למשפחות החטופים כמו שנועם פתחי נמנע מלהגיד בו דברי טעם. גלבוע הביאה איתה תיעוד של "הצד שלה" לעימות, לכאורה ראיית זהב, ובו בדיוק אותו הדבר. כל מה שהוציא אותה משלוותה הוא שתי מדבקות שהאישה שמולה הדביקה על בגדיה, "אשם במחדל" (הוא באמת אשם במחדל) ו"תתפטר" (הוא באמת צריך להתפטר, במוקדם או במאוחר), ומבחינתה מדובר בהצדקה לקללות שהטיחה בה. היא כמובן טועה, אבל כמובן שלאף אחד מ"הפטריוטים" לא אכפת. היא בכל מקרה ניצלה את התקרית בשביל התנגחות באנשי "המקור", שגם אם הייתה מוצדקת עדיין סטתה מהעיקר.

    אז מהו העיקר? העיקר, למקרה שמישהו היה צריך תזכורת, הוא שלא קוראים לאף משפחת חטופים "זונות של קורבנות". גם לא לאנשים שרק באו להביע סולידריות איתן. סערת הרגשות מובנת מאליה, אבל מאז היו לגלבוע כבר מספיק הזדמנויות להתנצלות. מנגד, חובה לשחרר מהזעם הוויראלי עליה - אם הביקורת הייתה עניינית ומדודה, זה מקובל. אם היא סתם מנוצלת להשתלחות הקבועה, לא כרגע. במקום להתעצבן על הנוכחות של גלבוע בישיבות כדאי לכעוס על המינוי המסריח של גל הירש, או פשוט על הזניית השירות הציבורי. במקום לצייץ באטרף נגד המתקפה שלה על משפחות קדושות, אסור לשכוח שגם היא חלק מאחת. גלבוע, מצידה, צריכה להבין שהיא לא חסינה מביקורת ושההתנהגות שלה ראויה לגינוי לא פחות מזו של המשפחות שתקפו את אבישי בן-חיים. אלה מציבות את הצופים מהצד בעמדה לא נוחה בעליל, של בין זעזוע להכלה. ההכלה הזאת תישאר כל עוד החטופים נשארים מעבר לגדר, ורצוי שאף אחד לא יאתגר אותה. כי יש דברים יותר חשובים להילחם עליהם. לפחות כרגע.
    צילום ניצן שפירא: חדשות 12 / צילום שלמה בראבא: מתוך "זהו זה", כאן 11