"על הספקטרום" קיבלה שקים של סנטימנטים מאז שעלתה לשידור בחודש שעבר. הסדרה שיצרו דנה אידיסיס ויובל שפרמן, זוכת פרס "הסדרה הבינלאומית הטובה ביותר" בפסטיבל Series Mania, גרפה וממשיכה לגרוף מחמאות שלגמרי מגיעות לה - בזכות הטיפול הרגיש-נבון-מצחיק שלה בגלריית הדמויות ובעיקר בזכות האופן שבו מוצגות האינטראקציות שלהן עם עצמן ועם העולם ה"רגיל" (בניגוד לאופן שבו העולם מתמודד *איתן*, שהיא זווית ההסתכלות הנפוצה יותר והמשמימה הרבה יותר על חריגים למיניהם). אבל "על הספקטרום" ראויה לשבחים גם בזכות היבט אחר שאיכשהו נזנח: העשייה הקולנועית שלה. ספציפית בימוי המצלמה, וקונקרטית כלי שהצלם גיא רז משתמש בו בתדירות גבוהה בהרבה מהמקובל כיום בטלוויזיה ובאותה מידה גם בקולנוע: הלונג שוט.
למרות שהפירוש המילולי הוא "צילום ארוך", בקולנועית מדוברת הכוונה היא לפריים פתוח שמאפשר לראות את מלוא גופו של השחקן (בניגוד למדיום שוט, שבו היא ייראה מהמותניים ומעלה, וקלוז אפ שהוא, נו, קלוז אפ). אבל זאת רק ההגדרה הקצרה; לונג שוט או שוט פתוח מתאר גם מצבים שבהן נראית קבוצה שלמה של שחקנים, לעתים קרובות עם הרקע שמאחוריהם או הסביבה שמקיפה אותם.
בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 יכולתם לראות סרטים הוליוודיים שהשתמשו בלונג שוטים בכל הזדמנות אפשרית. גורדון וויליס, שצילם לפרנסיס פורד קופולה את סרטי "הסנדק", לוודי אלן את "מנהטן" ואת "הרומן של עם אנני" ולאלן ג'יי פאקולה את "כל אנשי הנשיא", היה לטעמי גדול מעצבי הלונג שוט בכל הזמנים; צפיתי לאחרונה בכל אחד מהסרטים הללו, וממרחק הזמן מדהים לראות באיזו מסירות הלכו הבמאים הגדולים האלה עם הפריימים הפתוחים של וויליס גם בסצנות אינטימיות. הם כנראה הבינו משהו שגם שפרמן מעמדת הבמאי ורז מעמדת הצלם הבינו ב"על הספקטרום": שהלונג שוט הוא הדרך האלגנטית ביותר להציג לצופה את הקשר בין האדם לסביבתו. והרי מהי התמה של הסדרה אם לא העניין הזה בדיוק.
הלונג שוט די נכחד מהקולנוע ההוליוודי בשנות ה-80, כשהווידאו הביתי - פורמט ריבועי, צר, שבנוסף לכל הצרות צרכנו על מסכים קטנטנים - הכריח את הבמאים ואת הצלמים לחשוב קרוב. בסרטים עצמאיים ו/או סרטי ארט האוס הוא תמיד שמר על נוכחות מסוימת, אבל הפריים הפתוח הלך ונעלם מיצירות מיינסטרים בקולנוע ובטלוויזיה. בשנים האחרונות, עם מסכים ביתיים גדולים מאי פעם ובפורמט רחב מאי פעם, הוא חזר בתדירות ובתפקיד מצומצמים מאוד: הפריים הפתוח המצוי בסדרה או בסרט משמש כיום ברוב מוחלט של המקרים כ"אסטבלישינג שוט", כלומר פריים "ממקם" שתפקידו להבהיר לצופים מי עומד איפה, איך נראה החלל. כלומר הוא מגדיר את הגיאוגרפיה, ואילו האקשן - בדגש על האקשן הרגשי - מכוסה בפריימים סגורים יחסית.
אבל לא ב"על הספקטרום". הפעם הראשונה שבה הכה בי השימוש הנפלא שלה בלונג שוט היה בסצנה שבה אנחנו מתוודעים לראשונה לפער בין הרגשות של עמית (בן יוספוביץ') למלצרית ליאור (ריף נאמן) והרגשות שלה כלפיו; זאת סצנה שתשעה מעל עשרה במאים - בוודאי בטלוויזיה, שהוא מלכתחילה מדיום יותר "צר" - היו מצלמים בשוטים סגורים. שפרמן ורז הלכו על לונג שוט, אפילו אקסטרים לונג שוט (תכלס שוט מאוד פתוח), והרוויחו פעמיים: גם הדגישו את הפערים ואת החלל הפיזי והמטאפורי בין השניים, וגם נמנעו ממה שהיה עלול להיות רגע סוחט דמעות במובן המניפולטיבי והזול של המילה.
חשוב לומר שהבימוי של "על הספקטרום", ובכלל זה בימוי המצלמה, לא נוטה לגחמות. הלונג שוט הוא פשוט עוד כלי בארגז של רז, לא משהו שמשתלט בכוח על המראה של הסדרה. ומה שבאמת קונה אותי כמבקר קולנוע שצופה בסדרת טלוויזיה הוא הקשר המובהק שנוצר כאן בין הצורה והתוכן: באמת קשה לחשוב על בחירת בימוי מצלמה הולמת יותר הן לתמה של הסדרה והן למנעד הרגשי שהיא מציגה. אבל באותה נשימה, קשה להאמין שצוות במאי-צלם אשכרה הולך עליה בנונשלנטיות כזאת בשנת 2018.
אני לא חושב שנכון להגדיר את "על הספקטרום" כסדרה אמיצה במובן של הטיפול באוטיזם; בהקשר הזה נדמה לי ששמות התואר הרלוונטיים הם "מדויקת", "נוגעת", "מצחיקה". אבל בימוי המצלמה? בהיבט הזה, סדרת הדגל של יס מצוידת בזוג הקוחונס הכי גדול על המסך שלכם. תיזכרו רגע בתלונות על הפריימים הפתוחים מדי ששודרו מהמונדיאל; זה יסדר לכם את הראש בכל הנוגע לקוטר של הנ"ל.