בסוף השבוע האחרון, לרגל סיום 2021, בתנועת "דרכנו" פרסמו את טבלת ההופעות התקשורתיות של הפוליטיקאים, לפי נתונים שנאספו על ידי חברת יפעת מדיה. הפוליטיקאי שזכה לזמן המסך הגבוה ביותר בכלי התקשורת הוא, כמובן, ראש הממשלה בנט - אחריו ראש האופוזיציה נתניהו, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ (בהתאמה) - ובמקום החמישי התמקם לו ח"כ איתמר בן גביר. לא חבר ממשלה, לא יושב ראש של ועדה בכנסת, לא לשון מאזניים באף הצבעה קריטית. מה הוא כן? מרואיין לא שגרתי שאוהב למשוך תשומת לב.
קו ברור מאוד מקשר בין כל 1,402 ההופעות התקשורתיות של בן גביר בשנה החולפת - בהן גם ראיון מיותר לגמרי ל"שש עם" ביום הזיכרון לרצח רבין, כשעל כס המגישה יושבת סיון רהב-מאיר - לבין מה שהתרחש אתמול בתוכנית הדוקומנטרית החדשה של צופית גרנט ברשת 13, "ללא גבולות". גם אם בן גביר עצמו לא היה שם.
בפרויקט החדש שלה, גרנט עושה את הגרנט הקלאסי, עם אותן מניירות שהשתלטו על המי-יודע-כמה עונות של "אבודים". הרעיון של "ללא גבולות" - שבאותה מידה הייתה יכולה להיות סדרת כתבות במערכה האחרונה של מהדורת החדשות - הוא מפגש עומק שלה עם קהילות מהקצה של הפסיפס הישראלי, כשהפרק הראשון מתמקד בארגון להב"ה וביו"ר שלו, בנצי גופשטיין (שבניגוד לבן גביר לא יכול לרוץ לכנסת, לאור פסילה של בית המשפט העליון עקב הסתה לגזענות כלפי ערבים).
גרנט מלווה את גופשטיין, בין הפגנות ומפגשים משפחתיים לבין אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים של הארגון - הגנה על צעירות שמנהלות מערכות יחסים עם ערבים, לפי אנשי להב"ה בניגוד לרצונן המלא (אפילו אם אינן מודעות לכך בעצמן), או כפי שהוא ואשתו מגדירים זאת: "טרור לאומיני". הסוגיה הזאת תופסת נתח גדול מאוד מהסרט, וניכר שיש בין אנשי הארגון כאלה שמקדישים את עצמם למטרות חשובות. גם גרנט מבינה את זה.
אבל הפעילות האחת הזאת של להב"ה, בעייתית בפני עצמה - שמשמשת כפוסטר של הארגון לאורך התוכנית - לא מצליחה לכסות אפיקים אחרים ובעייתיים אפילו יותר, שאי אפשר להצדיק כסיוע לנערות חסרות ישע. בראשם: מאבק פוליטי-דתי בלהט"בים ובזוגות מעורבים, דבר שגורם אפילו לאחד מבניו של גופשטיין לנוע באי נוחות בכיסא. גרנט, שבאמת ובתמים מנסה לראות את האיש שמעבר לדמות הגזענית מהתקשורת, יוצאת מדעתה ובצדק. היא מזכירה לו את חבריה הטובים לוסי אהריש וצחי הלוי (אותם גם חיתנה), והוא ממשיך להתעקש.
ההתעקשות של גופשטיין, ואפס הכוונות שלו להתפשר על עמדותיו הקיצוניות, הן אלמנט שחוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הסרט. את המחבל ברוך גולדשטיין הוא מגדיר כ"רופא, חבר טוב ויהודי קדוש", וכשהוא נשאל על הערבים שחיים סביבו, ומנהלים מאבק מנוגד אך דומה, הוא אומר ש"יש הבדל אחד: אני צודק והם טועים". זו הדמות של גופשטיין שלמדנו להכיר, ולמרות כל הכוונות להציג זווית אחרת - ברור שזה האיש שגרנט ציפתה לפגוש במורד הדרך. מתבקש לתת לה את הנחת ה"ניסתה והתאכזבה", אבל גרנט יותר חכמה מזה - היא ידעה טוב מאוד לאן היא נכנסת.
בהפגנת השנאה שחותמת את התוכנית, זו שגם גורמת לגרנט לשבור את הכלים, גופשטיין ואנשיו צועקים על "האומץ להיות נורמלי". גרנט יכולה לדבר עד מחר על ה"אומץ" שהיא רואה לנגד עיניה, האומץ לתת במה לאדם שדעותיו נמצאות במרחק שנות אור מהנורמה, אבל היא בעצמה יודעת שהיא טועה. אולי היא אפילו משקרת. כל מה ש"ללא גבולות" נתנה זה עוד חשיפה בפריים טיים לארגון חשוך ומסוכן, ולמרות שהתעמקה באדם שעומד מאחוריו - היא רק הוכיחה עוד יותר עד כמה אותו אדם צריך להיות מוקצה.