על "קפה נגלר" שמעה מור קפלנסקי עוד מילדותה, הסיפורים על בית הקפה המפואר שהיה בבעלות משפחתה בתחילת שנות העשרים בברלין, תיארו היסטוריה שופעת, מלאה בכל טוב. סלבס תקופתיים מאיינשטיין ועד לקפקא הגיעו לבית הקפה שנפרס על גבי שלוש קומות, במיקום המרכזי ביותר בברלין, או כך לפחות תיארה סבתה של מור, נעמי קפלנסקי ז"ל.
כדי להנציח את הזיכרון המשפחתי החליטו מור ושותפה לפרויקט, יריב בראל, לצאת למסע ברחבי ברלין, שמתחקה אחר הסיפור מאחורי בית הקפה המפורסם של המשפחה. השפה הזרה, המידע החמקמק והעדויות הנשכחות, הקשו על איסוף החומרים למסע, אלא שבעזרת שלוש תחקירניות דוברות גרמנית, שני במאים ונעמי קפלנסקי אחת (יוצרת סרטים דוקומנטריים בעברה) הסרט יצא לאקרנים וזכה להצלחה גדולה.
אמש (ג'), שנה מאז הקרנת הבכורה של הסרט, שהעלה את הקונפליקט בין האמת ההיסטורית למיתוס המשפחתי המפואר, הסרט שודר בקשת (ערוץ 2). בראיון ל-mako, מור סיפרה על התהליך האישי שעברה במהלך העבודה על הסרט וההכרה שזכה לו מאז שהוקרן לראשונה.
"על הסיפור של 'קפה נגלר' גדלתי כל החיים, זה המיתוס המשפחתי שלנו - בית קפה הגדול ומפורסם, שהיה למשפחה בברלין, בשנות ה-20. לפני כמה שנים סבתא שלי, שהייתה בעצמה יוצרת דוקומנטרית, פנתה אליי עם רעיון לעשות סרט על אבא שלה, שזה סיפור משפחתי אחר מעניין שיש אצלנו", סיפרה מור בראיון ל-mako. "תוך כדי העבודה ככה כל פעם צצו התמונות היפות של הקפה המשפחתי, ומצאתי את עצמי פונה ימינה ועושה סרט על בית הקפה".
"הרגע הזה, שהיא התקשרה אליי עם רעיון לעשות סרט, התחיל בכלל בתור מן תירוץ להיפגש. היא הראתה לי חפצים מהעבר, ושם בעצם התחיל מן רומן כזה של כמה שנים. אחרי שהסרט יצא, הייתה תחושה שביחד אנחנו קוצרות את הפירות של העבודה המשותפת הזאת. כולנו היינו ממש המומים מההכרה שהסרט קיבל, לא חלמנו שזה ידבר לכל כך הרבה אנשים ויזכה לכאלה תגובות. הטלפון של נעמי לא הפסיק לצלצל במשך כמה חודשים. לרובנו יש איזשהו מיתוס משפחתי כזה, והסרט כנראה נגע בהרבה אנשים. אז ככה פתאום היחסים שלפני זה היו של עבודה כיפית, נהיה קשר שמבוסס על סיפורים של מה אמרו לה. גם התראיינו ביחד, זאת הרפתקה מאוד מיוחדת לעבור עם סבתא, ראיונות משותפים לטלוויזיה הגרמנית. בקיצור, כיף גדול".
החשיפה של הסיפור המשפחתי הובילה להכרה של בית הקפה כמוסד יהודי ברלינאי, מה שלא היה לפני כן. "הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין שנה שעברה, שזה כבר בפני עצמו היה כבוד מאוד גדול גם לסרט אבל גם למשפחה. הייתה לנו תחושה שהעיר ברלין מחבקת את קפה נגלר וחולקת לו כבוד שוב. נעמי טסה איתנו, והייתה הקרנה מאוד חזקה ומרגשת, הסרט גם נמכר להפצה בגרמניה ויצא גם בקולנוע", סיפרה מור. "לאחרונה אנשי המוזיאון היהודי בברלין נתקלו באחת ההקרנות בסרט, ויצרו איתי קשר. הם ביקשו שהמשפחה תתרום כמה מהכלים של בית הקפה שהיו שם, גם תמונות ומסמכים. הם בעצם רוצים להכניס את קפה נגלר למוזיאון, אז אנחנו נורא מתרגשים כי זה קורה ממש עכשיו. גם מתכננים לעשות במהלך החודשים הקרובים הקרנה חגיגית כזאת, כשנביא את החפצים לתערוכה".
"קפה נגלר" שתועד בסרט, הציף את הרצון להנציח עוד בתי עסק יהודיים שהיו קיימים באותה תקופה בברלין. " בעקבות הסיפור שלנו, עלה רצון להקים בחודש יוני תערוכה גדולה, על העסקים היהודיים מהשכונה. הסרט בעצם גרם להיסטוריונים לחקור יותר את האזור שם, ולנסות לתעד את ההיסטוריה שכנראה חמקה איכשהו. זה נחמד שנותנים את הקרדיט לקפה נגלר, שהסרט על בית הקפה הנעלם איכשהו מכניס אותו בכל זאת לדפי ההיסטוריה".
סבתה של מור, נעמי קפלנסקי, שגם מופיעה בסרט ושבזכותה יצאה למסע בעקבות בית הקפה, נפטרה לאחרונה. "אני חושבת שרגע שמאוד ריגש אותה ובסוף הסתיים במפח נפש, למרבה הצער, היה כשהצלחנו לאתר מישהו שזוכר את קפה לנגר", סיפרה מור. "עד אמיתי, איש מבוגר בן קרוב ל-90, זוכר שהוא והמשפחה שלו באו לבקר באופן קבוע, וזוכר את סבתא של נעמי ואיזה אישה חמה ומדהימה היא הייתה כלפיו בתור ילד קטן. הוא סיפר שהיו שרים ורוקדים שם עד שהמשטרה הייתה מגיעה. באמת, סיפורים מרגשים שתאמו למה שאנחנו חשבנו על בית הקפה".
העד הזה הוביל את נעמי להצטרף למסע של נכדתה ולפגוש אותו בעצמה. "הם ישבו ושוחחו, הוא כמובן פלירטט איתה, ואז הם שרו ביחד שירים ששניהם זוכרים מהילדות. בסוף גילינו שהאיש המקסים הזה הוא בכלל נולד אחרי שבית הקפה נסגר, זאת אומרת שזה לא יכול להיות. כל הסיפורים שהוא סיפר כנראה אמיתיים, רק שלא אכפת לו אם הם קרו בקפה נגלר או בקפה שמגלר. אני בטוחה שזה ציער אותה אבל זה גם מאוד מאוד הצחיק אותה, היא הייתה אישה עם המון הומור. אני חושבת שהיה משהו בסיפור הזיכרון של האיש הנחמד הזה, שהוא הדי אן איי של הסרט. במובן הזה שלפעמים עובדות היסטוריות, מסמכים וארכיונים הם לא הדבר הכי חשוב בשימור הזיכרון, אלא מה שנמצא בלב".
מה הכי עצוב לך שנעמי לא הספיקה לראות מאז שהיא נפטרה?
"הכל, כל רגע, אני נורא נורא מתגעגעת אליה. היא גם נפטרה מאוד מאוד מהר, זאת אומרת מהרגע שידענו שהיא חולה ועד לרגע שהיא נפטרה עברו שבועות ספורים, זה היה מאוד פתאומי. אני כל הזמן מזכירה לעצמי לשמוח בזה שהייתה לנו ביחד את החגיגה של הסרט שאותה היא הספיקה לראות. עכשיו, עם כל מה שקורה עם הכניסה של קפה נגלר למוזיאון היהודי בברלין, זה צובט לי, אין ספק שזה כואב. אני בטוחה שזה היה מאוד מאוד מרגש אותה ומשמח אותה".
איך היא הייתה מגיבה להכרה של המוזיאון היהודי בסיפורו של בית הקפה?
"נעמי הייתה יקית צברית כזאת, מהאנשים שלא מבטאים הרבה רגשות, חבר'ה כאלה מאוד קשוחים כלפי חוץ כביכול. כמה חודשים אחרי שהסרט יצא, דיברנו על העניין שלא מצאנו חומרים, ועם כל זה שהיא אהבה את החלק הפרוע והבדיוני של הסרט, פתאום היא הסתובבה אליי ואמרה לי, כאמור יקית, 'תראי את פשוט לא חיפשת במקומות הנכונים'. אז אני חושבת שאם היא הייתה זוכה לראות את בית הקפה נכנס למוזיאון היהודי, דעתה סוף סוף הייתה נחה. שסוף סוף, גם אם לא חיפשתי במקומות הנכונים, הסיפור של בית הקפה נכנס למקום שהגיע לו להיות בו".
אחרי שהסרט הזה הכניס את בית הקפה לדפי ההיסטוריה, מה הדבר הבא?
"היום חזרתי לעבוד על הסרט המקורי שנעמי כיוונה אליו. הסיפור על אבא שלה, נוגע בזה שבזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה. במהלך כל המלחמה הוא התנדב לצבא הבריטי פה בארץ ישראל, ואז נפל בשבי. הוא היה בסטטוס מאוד חריג כזה, של שבוי מלחמה יהודי, ארצישראלי על אדמת גרמניה. ככה הוא בעצם שרד את המלחמה, ויש לנו את כל המכתבים שלו והציורים שלו מהימים האלה בשבי. סיפורי השבי הם סיפורים שלא הרבה אנשים מכירים".
לעוד סרטים דוקומנטריים ב-makoTV
