"הרגשתי כישלון, אני זוכר את ההרגשה הזאת בגוף"

כשהגעתי לרמלה כדי לפגוש תלמידי חטיבת ביניים, התגלה לעיני קסם שהציף את ליבי ונראה שאינו תלוי בדבר; לא בעיר, לא במקום ולא בשום דבר אחר. קסם טהור שנולד מהחלטה, שהצליחה לשנות חיים שלמים. קשה להתעלם מהמטען שמגיע עם העיר. כזה שטומן בחובו כל כך הרבה סטיגמות ודעות קדומות שמתערבבות להן, ואולי צומחות, על רקע מציאות לא פשוטה. אך למרות כל אלו, בחטיבת הביניים "נווה יונתן" בעיר החליטו לראות את התלמידים, אבל לראות אותם בצורה הכי מילולית שאפשר, גם אם את הפירות ואת הדרך שהם עוברים פה לא ניתן לכמת בשום מבחן מיצ"ב של משרד החינוך.

אסיף מחכה לי על הספסל בכניסה לבית הספר, חובש את הכובע שהפך דייר קבע על ראשו של כל בן נוער טיפוסי, חולצת בית ספר ומכנסיים מעודכנים. הוא בן 14, אך נראה קטן יותר. ילד. שנתיים עברו מאז הגיע לחטיבה הזו וכשאני מתחילה לשוחח איתו אני מבינה מיד שעבר כברת דרך ארוכה, אך דרך ארוכה לא פחות עוד לפניו.
בסדרה דוקומנטרית חדשה, "בית ספר לתקווה" שתשודר הערב ב-21:00 בערוץ 2 (קשת), נחשף סיפורו של אסיף ושל תלמידים נוספים בחטיבת הביניים "נוה יונתן" ברמלה. המנהלת, שלי קרן, חוללה בשנים האחרונות מהפכה חינוכית בין כותלי בית הספר כשהנחילה בו ערכים של התמדה והתמודדות עם כישלון באמצעות גישה חינוכית שעיקרה שילוב של ספורט ואמנות בשגרת בית הספר.

הוא הגיע לחטיבה כילד שקט ומופנם, עם סף הרגישות גבוה ולעיתים קרובות היה מביע את הקושי שלו כשדמעות זולגות מעיניו. "אם הייתי רוצה לוותר על משהו בחיים שלי, זה היה על הרגישות שלי", הוא מחייך, נבוך מעט. כשאני שואלת אותו למה, הדמעות שוב עולות. "זה לא טוב להיות רגיש, כי אז אני בוכה וכשאני בוכה אני חלש", הוא כמעט לוחש. "ואתה חלש באמת?" אני שואלת. הוא מישיר אליי מבט ועונה שלא. "למה אתה בוכה עכשיו?", אני שואלת. "אני נזכר", הוא עונה, ונראה כאילו הוא באמת חי שוב את אותן תחושות של חוסר בטחון וכישלון שהיו מנת חלקו בתחילת דרכו, כשהגיע לחטיבה בכיתה ז'.