"כשהייתי קטן, חלמתי להיות נהג רכבת. סיפרתי לאבא שלי והוא אמר לי 'אתה? אתה תהיה המנהל של הרכבת'. ככה גדלתי, עם התחושה שאני יכול הכל, ושתמיד צריך לחלום הכי גבוה שאפשר", מספר מוראל, בן 14, תלמיד חטיבת הביניים ״נווה יהונתן״ ברמלה. אבל היו גם רגעים בהם התחושה הזו שהוא יכול לעשות הכל ומסוגל לחלום הכי רחוק שאפשר, התערערה והצליחה לערער גם אותו.
המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה, לפני שנתיים, עורר אצל מוראל לא מעט פחדים וחרדות, שהתבטאו בעיקר בקשיים לימודיים וחברתיים. "אני זוכר שממש בתחילת השנה היה לנו מבחן בפיזיקה. באמצע המבחן היה לי בלקאאוט, נלחצתי, הרגשתי שאני לא מסוגל להתמודד עם הלחץ הזה ולא ידעתי מה לעשות". הלחץ הזה, הוא מספר, החל להשתלט על כל פינה בחייו והוביל להתדרדרות בלימודים. גם הפן החברתי התערער, הוא נתקל בקשיים ומצא את עצמו עצבני, חסר אונים ומבולבל. מי שזיהתה את המצוקה הזו הייתה אילנה, המחנכת שלו אז והיום. "אילנה פנתה אליי ואמרה לי שהיא רואה שמשהו מפריע לי. החלטנו להיכנס יחד לתהליך של אימון אישי שיעזור לי להתמודד עם הלחצים״, הוא מספר.
כמו מוראל, גם תלמידים נוספים זכו לעבור תהליך מעצים ומהפכני בין כותלי בית הספר. שלי קרן, מנהלת חטיבת הביניים הביאה איתה אל המוסד שיטת חינוך ייחודית, ששמה כל ילד במרכז ובאמצעות אימונים אישיים ופעילות ספורטיבית ואומנותית מצליחה להביא את התלמידים להתמודד עם הקשיים היומיומיים בלימודים ובבית.
אחד הדברים המרכזיים שאילנה זיהתה אצל מוראל התבטא בחוסר היכולת לנהל את הזמן שלו - הוא כל הזמן הרגיש שאין לו זמן ולא הצליח לנהל את סדר היום שלו, מה שהוביל ללחץ עצום. "אחד הדברים הראשונים שעשינו באימון האישי היה לקחת דף ולשרטט עליו את לוח זמנים שלי, שכלל את כל הדברים שיש לי לעשות, גם בבית הספר וגם אחר הצהריים. הלו"ז כלל את החוגים שלי, זמן למידה למבחנים, זמן מפגש עם חברים, ותמיד הכיל גם זמן מוגדר פנוי בו אני עושה דברים בשביל עצמי – כמו לנוח, לקרוא, לראות טלוויזיה או לשחק במחשב״, הוא אומר ומוסיף, ״ככה ידעתי מה אני עושה בכל רגע ויכולתי לנהל את היום שלי. זה הרגיע אותי והוריד את הלחץ כי ידעתי שיש לי זמן להכל". השיפור לא איחר לבוא: הציונים שלו עלו כמעט באופן מיידי, רמת הלחץ במבחנים ירדה ואף הבעיות החברתיות שהיו לו השתפרו.
>> לא זולגות מעצמן: ראיון עם אסיף שהצליח לעצור את הדמעות שלו
אלו עוד כלים קיבלת באימון שעוזרים לך גם היום?
"אילנה לימדה אותי כמה זה חשוב וכמה זה הכרחי להקשיב לאחרים, וגם לעצמי, בשביל להצליח. יחד עם זאת, צריך לדעת למי להקשיב, על מי אפשר לסמוך ולמי אפשר לספר. בנוסף, היום אני מרגיש שאין משהו שאני לא יכול לעשות. אין דבר שאני לא מסוגל לעשות, אני תמיד מנסה, גם אם לפעמים זה לא תמיד מצליח".
״היום אני מחליט למי אני רוצה להתחבר״
השינוי שחל בו השפיע על כל הסביבה שלו, הוא נזכר, גם בבית. "אני אח בכור לעוד ארבעה אחים קטנים. אני עוזר לטפל בהם מאז שהם נולדו, כולל לקלח ולהחליף חיתולים", הוא צוחק. "השינוי שעברתי הפך אותי לאחראי יותר, רגוע יותר וכולם בבית הרגישו את זה, כולל ההורים שלי".
אחרי התהליך הזה, שנתן לו מרחב נשימה ומילא אותו ברוגע, הוא הצליח לגעת באהבה האמיתית שלו: התאטרון. או יותר נכון – כתיבת מחזה לתאטרון. "אני בחוג דרמה מכיתה ב' ויש לי אהבה גדולה לתאטרון. אני אוהב ללמוד דמות לעומק, להבין אותה. אני חושב שזה נתן לי יכולת להיות גמיש יותר ולהתמודד עם שינויים, כמו שאני עובד על דמויות ומחליף אותן. הבמה מאפשרת לי להסתכל על העולם מנקודת מבט שונה, ובגלל שלמדתי לעומק שפת גוף זה גם עוזר לי לבחור חברים ואנשים שאני מחליט להתחבר אליהם", הוא ממיס אותי בחכמה שלו.
האימון האישי והשינוי שחל בחייו הביא אותו לכתוב מחזה דווקא על הדבר שהכי הפחיד אותו – השואה. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי משיכה לא מוסברת לתקופת השואה. זה ריתק אותי מצד אחד, אבל גם מאד מאד הפחיד אותי מצד שני. בתור ילד הייתי מתגנב לארון של אבא שלי ומסתכל בספר 'עמוד האש', ואחר כך לא הייתי ישן שבועיים. היו לי חלומות על השואה, סיוטים, ועדיין לא יכולתי להפסיק לחקור את התקופה הזו", הוא מספר. ברגע אחד הוא החליט שדי, הגיע הזמן להתמודד עם הפחדים. "הרגשתי מספיק חזק לגעת בזה, והחלטתי לכתוב מחזה ליום השואה. אני יודע שללא האימון האישי שעברתי לא הייתי יכול לכתוב את ההצגה, להתמודד עם הפחד ולהוציא אותה לפועל".
ואיך זה מרגיש לעמוד על הבמה עם הצגה שלך? לא הלחיץ אותך?
"הבמה נתנה לי הרבה בטחון, אני מרגיש שאני יכול לעשות הכל ושאני יכול להשפיע על אנשים בדרך הזו. היום אני יודע להירגע ולהתמודד עם הלחץ, ואני אפילו לא צריך את הדף – אני כבר מסדר לי את לוח הזמנים בראש. תהליך העבודה על ההצגה היה מורכב. גיליתי שלכל אחד יש מה להגיד, והיום אני מבין שאני צריך להקשיב, אבל גם לסמוך על עצמי ולקחת החלטות".
איזה מסר אתה יכול להעביר לילדים אחרים שאולי חוו את מה שאתה חווית?
"הייתי רוצה להגיד להם שאין ממה לפחד. פשוט תנסו, תנשמו עמוק ותזכרו שאם נופלים אז זה לא סוף העולם. פשוט תקומו, ותרימו את הראש למעלה".