כשאיית דינה העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את הפרומו של "מאסטר שף" בכיכובה, על מנת שמשפחתה בעזה תוכל לראות לאן הגיעה אחותם שחיה לבדה בישראל, התגובות שקיבלה עסקו בעיקר בדבר אחד - בכך שהיא לובשת שמלה ללא שרוולים. "את צריכה להבין", היא מחייכת, "בעזה אין דבר כזה. אישה צריכה ללכת עם כיסוי ראש ועם בגדים שמגיעים עד הרצפה כבר מילדות. אחותי התפלאה ושאלה אותי אם ככה מותר להתלבש בישראל".
בריאליטי הבישול "מאסטר שף" שמשודר בקשת בשבת, ראשון ושלישי ב-21:00, היא התמודדה מול השופטים באודישן שהם כנראה לא ישכחו. תוך כדי שהיא מצלחתת את המנה שהגישה, גוללה איית דינה (45) בעיניים דומעות את הדרך שעברה מילדותה הקשה והמורכבת בעזה ועד הרגע הזה, בו בישלה את "האוכל העני שלי" כפי שהיא מתארת אותו בתוך האולפן. הסלוגן של העונה החדשה של מאסטר שף אומר "לכל סיר יש סיפור", ואכן סיפור חייה של איית מסתתר בכל ביס של האוכל שלה, הוא מגדיר אותה ומלווה אותה גם היום.
"זיכרון הילדות הראשון מתחיל בגיל שתיים עשרה, לפני זה הכל מטושטש לי", היא נזכרת. "אמא שלי חלתה בסרטן וכילדה בכורה, אחות ל-8 אחים קטנים, נאלצתי להפוך לאמא קטנה בעצמי". בשל מחלת האם, איית נאלצה לקחת על עצמה את כל ענייני הבית, ובכללם גם להאכיל 8 ילדים קטנים, במציאות של עוני קשה ורעב. "הרעב היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, הכל סבב סביבו; מה נאכל, מתי נאכל והדאגה שהאוכל יספיק לכולם. העוני היה גדול מאד, קשה להסביר את זה למי שלא חווה את זה. אמא שלי החלה ללמד אותי לבשל אוכל לאחים שלי, מנות פשוטות ומשביעות, לא מורכבות, כי היא ידעה שאני רק ילדה קטנה. הייתי מטגנת להם עגבניות עם שמיר, חצילים, תפוחי אדמה, כל מה שהיה אפשר להשיג ולזרוק לסיר, והם היו מאושרים".
כך, בלי בחירה, כעול גדול שנפל עליה, נולד המפגש הראשון בינה ובין המטבח. "בהתחלה התעצבנתי מזה, לא רציתי, הייתי בעצמי רק ילדה", היא מספרת. "אבל כששמעתי את אחד האחים שלי אומר שהוא רעב זה ניער אותי. נכנסתי למטבח ואמרתי שמעכשיו אף אחד מהם לא יהיה רעב. זו האחריות שלי".
"אמא שלי רצתה שאני אעבור לישראל"
בין טיפול רפואי אחד למשנהו לימדה האם את בתה הבכורה את סודות הבישול, אחד מהסודות האלה, היא אומרת, היה למלא קודם כל את העין, שתמיד ייראה לילדים כאילו יש הרבה אוכל בבית, סוד שממשיך איתה גם היום. "כמה שהיינו עניים תמיד העין שלנו הייתה מלאה. אמא שלי הייתה אלופה בזה. היא הייתה הולכת לשוק רגע לפני שהוא נסגר ואז קונה את כל הירקות והפירות הרקובים שנותרו, שהיו הזולים ביותר. אני זוכרת אותה מביאה ארגזים של פירות וירקות ויושבת באמצע החצר שלנו עם הצינור, שוטפת מהם את הלכלוך. היא הייתה מוציאה תפוח, שחלקו היה רקוב ועם האצבע שלה מוציאה את החלק הרקוב ומגישה לנו את החלק הטוב. ככה הרגשנו שיש לנו הרבה אוכל, כי היו לנו הרבה ארגזים בחצר. אגב, גם אני עד היום לא זורקת פירור – אני אוריד חלקים לא טובים ואשתמש במה שיש. אוכל לא זורקים".
סוד נוסף שהעבירה לה אמה היה אומנות מילוי הסירים ממינימום של מצרכים. "בחורף, למשל, היינו הולכים ללקט חוביזות וחמציצים. את יודעת איזה מעדנים אפשר להכין מזה? הייתי שוטפת את החמציצים, קוצצת קצת בצל, מטגנת אותו בשמן עם פלפל אדום חריף, שמה קצת פלפל שחור שאמא שלי הייתה כותשת לבד, מכינה פיתות מקמח ומים והנה יש סיר שלם, גדול, משביע. מלא אוכל, כמעט בחינם", היא צוחקת בהתרגשות, דמעות זולגות מעיניה.
הדמעות האלה, לא הפסיקו לזלוג מעיניה לאורך כל הריאיון - אם מהתרגשות, אם מגעגוע ולפעמים גם מכעס. היא מדברת בשטף, העברית שלה מעולה והפתיחות שלה מרגשת. כמוה, כך גם דלת הבית שלה פתוחה תמיד. "הבית שלנו תמיד פתוח", היא צוחקת. "השכנים תמיד יודעים מה אני מבשלת ובאים לאכול מהאוכל שלי, כולם באים ונכנסים כל הזמן". הבית שלה מלא, למעט בת אחת שהתחתנה לפני מספר חודשים ועברה לגור לא רחוק, יתר ילדיה (התאומים יונס ומוחמד, 25, אמיר, 18 ופטמה, 14) גרים כולם בבית. זה בית שמדברים בו על הכל, גם על הקשיים והבעיות היא מעידה והם מהנהנים בהסכמה. "אני הדמות המרכזית בבית", היא מחייכת ומוסיפה: "ואני דואגת להעניק לילדים האלה את כל מה שלא היה לי – בטחון, אהבה, אוכל. כל מה שאמא שלי לא הייתה יכולה לתת לי".
כשהייתה איית בת 15 הופיעה שוב מחלת הסרטן אצל אמה, הפעם בצורה אלימה יותר. "בפעם השנייה שאמי חלתה היא טופלה בישראל, שם נפגשה עם בת דודה שלה שגרה ביפו. בת הדודה הזו אמרה לה שהיא רוצה לחתן את הבן שלה ואמא מיד הבינה שיש פה הזדמנות שלא תחזור, והציעה לה אותי. היא חלמה שאני אעבור לישראל, שיהיו לי חיים טובים". הדבר היחיד שבת הדודה הסתירה מאמה של איית הוא שבנה, החתן המיועד, ריצה אז תקופת מאסר בבית הסוהר בגין גניבה ופריצות. האם חזרה לעזה, דיברה עם אביה של איית ואז הם הודיעו לה שהיא מתחתנת עם בחור ישראלי.
לא היה איכפת לך להתחתן עם גבר שאת לא מכירה? לא חששת?
"אני זוכרת שכל כך שמחתי שאני אעבור לישראל, שבכלל לא היה איכפת לי מי הבחור. הבנתי שיש לי פה הזדמנות שאסור לי לפספס. גם הייתי ילדה, לא ממש הבנתי. באחת הפעמים לקחו אותי לישראל, לבית שלהם ליפו, להכיר אותו. אני זוכרת שהסתובבנו ברחובות, טיילנו עם המשפחה שלו והכל נראה לי מלא חיים, שמח, מלא אנשים, מלא אורות, רציתי בכל ליבי את החיים האלה".
הסדרי החתונה נקבעו, אך חודש לפני החתונה החמירה מחלת הסרטן של האם והיא נפטרה. "אני זוכרת שעמדתי בתוך הבית והבטתי מהחלון, חיכיתי שאבא שלי יחזור מבית החולים יחד עם אמא שלי שכבר הייתה במצב מאד לא טוב. בעזה אסור לבנות לצאת לבד מהבית בלי אישור או ליווי של הגבר במשפחה וככה הייתי מחכה ליד החלון. אני זוכרת שפתאום ראיתי מכונית שחורה וממנה יצא אבא שלי. 'מתה?' צעקתי לו, 'מתה' הוא ענה לי וככה הבנתי שאמא שלי נפטרה".
לאיית לא היה זמן רב להתאבל, היא הייתה צריכה לעבור לישראל, אף שלאחר מות האם, אביה וסבתה, ניסו לבטל את הנישואים ולהשאיר אותה בעזה על מנת שתטפל בבית ובילדים. "חמותי אמרה לאבי שלפי ההלכה המוסלמית ברגע שנחתמת הכתובה אני כבר נשואה ואין דרך לבטל את הנישואים האלה. בסוף הוא הבין את זה ושחרר אותי. ארזתי את מעט החפצים שהיו לי ולקחו אותי לישראל". ללא שפה, ללא חפצים, ללא כסף, ללא תמיכה או משפחה, הגיעה איית למשפחת בעלה ביפו.
באותה תקופה בעלה בדיוק השתחרר מהכלא ונמצאה לו עבודה שיקומית כנהג במאפיה. הוא היה צורך סמים לעיתים קרובות והם כמעט לא היו נפגשים. "הוא היה עובד בלילות, בבוקר לוקח את המנה שלו וישן עד הלילה ואז קם שוב לעבודה". הריחוק מבעלה השאירה את איית בחלק ניכר מהזמן לבדה בבית כשהיא מטפלת בילדים ומבשלת גם לבני המשפחה המורחבת.
מי ששם לב למצוקה הקשה שלה הייתה דודתה של בעלה, שראתה את הקושי היומיומי שלה ולא יכלה שלא להתערב. "היא אמרה לי שעדיף שאצא מהבית של חמותי ובאמת מצאו לנו בית נטוש ביפו, שהיה נטוש המון שנים ועברנו לגור שם". באותה תקופה כבר הייתה אם לבתה הבכורה חייט (היום בת 26) ובהריון עם התאומים יונס ואחמד, "שבכלל לא ידעתי שיש לי תאומים עד שהגעתי לחדר לידה", היא צוחקת.
שם, בבית הנטוש, בעוני, במצוקה ובבדידות התגלתה נקודת אור שאותה איית לא תשכח כל חייה. "מעל הבית שלנו חיה אישה מרוקאית מבוגרת שקראו לה רחל. היא ידעה שאני לבד, שבעלי לא תמיד יציב ושאין לי אף אחד והיא ראתה עד כמה אני במצוקה". רחל הזמינה את איית אליה ובין השתיים נרקמה ידידות אמת. "היא הייתה דמות אימהית עבורי. הייתי עוזרת לה במטבח, מקלפת, קוצצת, מסדרת לה את כל המרכיבים וככה למדתי להכין את החמין המרוקאי הכי טעים שיש – חמין אמיתי, לא כזה של אשכנזים", היא צוחקת. "היו לה ידיים גדולות כאלה, רחבות, שהזכירו לי את הידיים של אמא שלי, ידיים של שפע, של נדיבות. אני זוכרת שהיא הייתה שולחת לי מגש עם החמין הזה ואני הייתי נדהמת מהעושר, גם בשר, גם ירקות, גם קטניות – זה היה שונה מהאוכל העני שלנו". רחל לקחה את איית תחת חסותה והעניקה לה את חיבוק האם לו השתוקקה כל כך וגם את התמיכה לה הזדקקה. "הבנות שלה היו מגיעות ומיד קוראות לי להצטרף, פתאום לא הייתי בודדה יותר", היא נזכרת.
גם כשהגיעה המשטרה לפנות את איית ומשפחתה מהבית הנטוש שבו גרו, לקחה רחל את הילדים אליה על מנת שלא יחוו את טראומת הפינוי. "אני לא אשכח אותה לעולם", היא דומעת, "עד היום אני בקשר עם הבנות שלה, היא כבר נפטרה, אבל עכשיו הנכדה שלה בכיתה עם פטמה הקטנה שלי".
"היצירתיות באוכל התחילה מהעוני"
כמעט כל הסיפורים שהיא מספרת חולפים דרך המטבח בבית אמה, בביתה שלה או בבית המשפחה של בעלה. "האוכל זה חלק בלתי נפרד ממה שאני מעניקה לילדים שלי – אני משביעה אותם, ממלאת להם את הבטן ואת הלב, נותנת להם בטחון. האוכל מחזיר אותי כל הזמן לשורשים שלי, ככה שאני תמיד זוכרת מאיפה באתי. היצירתיות שלי באוכל התחילה מהעוני שחוויתי בילדות – הייתי צריכה לאלתר ממה שיש, להמציא והיום אני לוקחת את זה למקומות חדשים, אבל משם זה התחיל. אוכל זה העוגן שלי, הוא עוזר לי להתמודד עם הגעגועים לאמא שלי, למשפחה שלי שנשארה בעזה. אני מבשלת מהמקום הזה".
קצת קשה לדמיין איך מצלחתים אוכל כזה?
"את ממש צודקת. באודישן לא רציתי לצלחת את המנה אבל אמרו לי שזה חשוב. כשחיים בא לטעום הוא אמר לי את אותו דבר בדיוק – אוכל כזה אוכלים ישר מהסיר. את צריכה להבין, כשאת מבשלת לאנשים רעבים, אין דבר כזה צלחות. היינו שמים סיר אחד במרכז השולחן ואוכלים כולם ביחד מהסיר".
ועדיין, איך נראה לך שתצליחי להתמודד עם הרמה הגבוהה בתחרות?
"אני מגיעה עם האמת שלי. האוכל שלי זה האמת שלי, זה החיים שלי. אני לא יכולה להתכחש לו או לבטל אותו. נכון שהיום אני משלבת עוד אלמנטים, מכניסה מודרניות לאוכל המסורתי, אבל תמיד שומרת על האותנטיות שלי".
האופי המטפל שלה מתבטא בכל נדבך ונדבך בחייה – היא טיפלה בבעלה ועזרה לו להיגמל לבסוף ("הוא עשה דרך יפה והיום הוא איש מדהים ואנחנו במקום אחר לגמרי"), טיפלה בילדיה ("אני כל הזמן פה בשבילם, והם יודעים את זה") וגם במקום עבודתה היא משמשת כסייעת טיפולית בגן של ילדים אוטיסטים. "אף פעם לא טיפלו בי, אף פעם לא הייתי ילדה, ככה בלי דאגות כמו שילדים צריכים להיות. אני רגילה לטפל בכולם, זה מה שאני עושה כל החיים שלי". כסייעת בגן, היא הבחינה בקושי של הילדים להתמודד עם מרקמים שונים והחליטה לבשל גם להם. "לילדים אוטיסטיים יש לא פעם בעיות עם מרקמים, אז הייתי מבשלת להם בבית ומביאה להם את האוכל לגן. אצלי הם אוכלים הכל ולא משאירים טיפה", היא צוחקת. הגננת והמרפאה בעיסוק נחשפו גם הן לבישולים שלה והן אלה שרשמו אותה למאסטר שף.
מהי מנת הדגל שלך, שאת הכי אוהבת לבשל לילדים שלך?
"עד היום המנה שאני הכי אוהבת לבשל היא מלוחייה – תבשיל מעלים שדומים לנענע המתבשלים בציר מרק עוף. זה הכי מזכיר לי את הבית. צרור אחד של עלים הופך בסיר לכמות גדולה של אוכל, אפשר להאכיל בזה משפחה שלמה".
מה אמא שלך הייתה אומרת על המלוחייה שלך?
"היא הייתה מלקקת את האצבעות וחושבת שהיא בעצמה הכינה אותה. המאכלים שאני מבשלת היום הם אחד לאחד המאכלים שאמא שלי בישלה. בכלל אני העתק שלה – גם היא הייתה אישה חזקה, ג'דעית שהחזיקה את כל המשפחה שלה, כמוני".
ומה החלום שלך? איפה את רואה את עצמך בעתיד?
"קודם כל אני חולמת לחתן את כל הילדים שלי, לראות אותם בונים משפחות ולהיות פה בשבילם. וכמובן שאני חולמת לפתוח מקום משלי – מסעדה משפחתית, שכל הילדים שלי ייקחו בה חלק. אני אבשל בה את האוכל העני שלי, את אוכל הילדות שלי. אני לגמרי רואה את זה קורה. לא הייתי מצליחה להגיע לאן שהגעתי בלי כל הקשיים שעברתי. אם אני מחליטה משהו, שום דבר לא יזיז אותי ואני לא אוותר עד שזה ייקרה".
איית תתמודד בהמשך שלבי התכנית של "מאסטר שף" על מקום בנבחרת של העונה החדשה.
"מאסטר שף": האודישנים ממשיכים בשבת, ראשון ושלישי ב-21:00. ערוץ 2, קשת