5 במרץ 2003, יום רביעי אחר הצהרים, שפרי שפירא נוסעת לבדה בשדרות מוריה בחיפה. משהו גורם לה לעצור את הרכב בצד ומאז היא לא זוכרת כלום. פיצוץ אחד ששינה לה ולבני משפחתה את החיים. זה היה הפיגוע בקו 37, שבו נהרגו 17 אנשים ונפצעו עוד עשרות, ביניהם שפרי. "איבדתי את ההכרה מיד, הכל קרה בשניות, הזיכרונות שלי משם הם בקטעים, תמונות ופלאשים מהעבר".
כמעט שנתיים של שיקום נדרשו כדי שתוכל לעמוד שוב על הרגליים, כדי שתוכל לחגוג את העצמאות שלה מחדש: "הייתי בשיקום נשימתי, שיקום נוירולוגי ושיקום אורטופדי. אני אישה ביונית - יש לי ברכיים חדשות והמון פלטינות", היא מספרת היום במטבח ביתה ברמת גן. אחרי שהתחילה להתרגל לשינויים הפיזיים בגופה, ההתוודעות למצב החדש החלה לחלחל והמציאות התבהרה במלוא עוזה. זאת הייתה ההתמודדות הקשה מכולן.
הדמות הצוהלת ומלאת שמחת החיים שהתגלתה על המסך באודישנים של "מאסטר שף", היא גלגול מהעת האחרונה - לקח לשפרי הרבה מאוד זמן להשלים עם מה שקרה, להשלים עם עצמה. "יום אחד קמתי ב-11 בצהריים. יעקב בעלי אמר לי 'קומי ישנוני', ואני אמרתי 'למה אתה מעיר אותי? עוד חושך'. הוא מהר מאוד הבין שזהו, אני כבר לא רואה. ושנינו בכינו, התפרקנו שנינו ביחד", היא משחזרת בעיניים דומעות. "הרבצתי לרופא, לא רציתי להאמין שזה מה שקורה. עשיתי צרות, אני טרבל מייקרית, לא רציתי להבין יותר שאני לא אראה. הייתי בדיכאון כבד, קיבלתי כדורים נגד חרדה, לאבד עיניים זה הכי קשה".
"הבישול עדיף על כל טיפול פסיכולוגי"
יש נשים שהמטבח הוא המקדש שלהן, שטח כבוש שאין לחדור אליו, מקום שלזרים אסור לדרוך בו. אצל שפרי המצב שונה: מכל המקומות בעולם זה המקום שבו היא מרגישה בנוח ושמחה לארח, כאן היא כמו כולם, כאן היא לא מרגישה בנכותה. לפני 5 שנים יצאה מהדיכאון דרך הסירים: "אני אוהבת לבשל, אני כל היום במטבח, וזה מה שיחזיק אותי. יש לי הבטחה של ריבונו של עולם שאני מחזירה ציוד רק בגיל 120. אם לא הלכתי בפיגוע, אני רוצה לחיות". היא מציגה את המטבח שלה תוך שהיא מונה בזיכרון מעורר פליאה את מכשירי החשמל והתבלינים שמסודרים על השיש. "הבישול זאת התרפיה שלי, אם היה לי שכל הייתי צריכה לחזור לזה מיד, זה עדיף על כל טיפול פסיכולוגי".
אם היינו מנהלות את השיחה הזאת לפני חמש שנים?
"לא הייתי מסכימה שתבואי, התביישתי נורא. היה לי קשה שיראו מה קרה לי. היום אני חזקה. היום אני רוצה לחיות. אני נהנית מכל יום שאני חיה".
מי שצפה באודישן שלה התקשה להתנתק מההתרגשות ששררה באולפן, גם הציניקנים הגדולים ביותר לא עומדים בפני הקסם שמקרינה האישה המיוחדת הזאת. "אמרתי לשופטים שלא יתחשבו בי ובסיפור שלי, אני לא רוצה את זה. אני רוצה רצינות, אני רוצה שידברו אליי בכנות. אם אני טובה תגידו שאני טובה. אני לא מסכנה, אני לא זקוקה לרחמים".
"פעם הייתי בוכה מכל דבר, היום אני מחפשת את הטוב"
לאורך כל הראיון מלווים את שפרי השניים שהכי קרובים אליה, אלו שאיתה ברגעי האושר וברגעי ההתמודדות הקשים. הראשון הוא בעלה יעקב, לו היא נשואה מאז גיל 17, אבל לתחושתה מדובר בקשר הרבה יותר ארוך: "אני מאה שנה איתו, גם בגלגול הקודם היינו ביחד, הוא האהבה הראשונה שלי". השנייה היא האני, כלבת הנחייה שלה, לברדור צעירה שהצטרפה למשפחה בחודש יולי האחרון, היא עומדת לצדה ומכשכשת בזנבה. השתיים מתרגשות לשמוע האחת את השנייה: "היא בחרה בי ולא אני בה", מסבירה שפרי כשהיא מלטפת את האני בחום אמהי.
תפיסת החיים שלך השתנתה מאז הפיגוע?
"לגמרי, לא איכפת לי הדברים הקטנים יותר", היא מנידה את ראשה מצד לצד כדי להדגיש את הדרמתיות שבשינוי, "אני לא נעלבת יותר מכל שטות, פעם הייתי בוכה מכל דבר, היום אני מחפשת רק את הדברים הטובים".
באודישן שלה ספרה שפרי שהיא צופה אדוקה, או יותר נכון מאזינה קבועה של מאסטר שף. עבורנו, הצופים הממוצעים זאת תכנית מתעתעת, אנחנו מתבקשים להסתמך על העונג שמביעים השופטים, ועל כנות הבעות פניהם כשהם טועמים מהמנות, בלי אפשרות לטעום או להריח ולשפוט בעצמנו. שפרי נעזרת ביעקב, שמפרט לה מה שקורה על המסך עד לרזולוציות הכי קטנות: "אנחנו יושבים ביחד והוא מתאר לי מה קורה, הוא מסביר לי איך השופט הזה הגיב ואיזה פרצוף עשה ההוא, ובאיזה צבעים התפאורה באולפן".
לא רק את הטלוויזיה שפרי חווה דרך עיניו של יעקב - כל העולם נגלה אליה היום דרך קולו, והוא מתאר בדיוק ובסבלנות מלאת אהבה את מה ששפרי כבר לא יכולה לראות. "כשאנחנו הולכים לעשות קניות הוא נותן לי להרגיש ביד את הירקות והפירות, הוא מקריא לי את המרכיבים וממה עשוי כל דבר".
חוץ מתכניות ריאליטי כמו מאסטר שף, את בקיאה במה שקורה בחדשות?
"כן", היא אומרת בבטחון, "אני יודעת הכל".
ומה דעתך על שחרור המחבלים שמתרחש בימים אלו?
"אני מתנגדת, לא כדאי לשאול אותי", היא משיבה נחרצות.
למה לא?
"אני הייתי יותר שמאלנית לפני הפיגוע, היום אני מרכז ימינה. זה שינה לי לגמרי את הפאזה במוח. זאת טעות לשחרר לטעמי, אלו אותם אנשים שיחזרו ויבואו ויעשו פיגועים", היא אומרת באיפוק וממשיכה בלחש, "זה כואב לי, זה מפריע לי". כשמנסים לחזור אל רגעי התופת ששינו את חייה שפרי מסרבת, "תעברי נושא. אני רוצה לישון בשקט הלילה".
"את יודעת שאני כותבת ספר מתכונים?", היא מחליפה את הנושא בעצמה והולכת לחדר להביא את מחברות המתכונים שהכינה עוד בימים לפני הפיגוע, "אני רוצה להעביר סדנאות בישול לעיוורים במרכז מרש"ל (מרכז רב שירותים לעיוור), וכבר יש לי המון נרשמים שרק מחכים שהסדנה תתחיל".
אז הפכת להיות סלב בזכות התכנית?
"זה כל כך לא אני, זה כל כך רחוק ממני. צריך לקחת את הדברים בפרופורציות", היא מסכמת, "ההשתתפות במאסטר שף לא מעלה אותי לגבהים מסוימים שאחרים לא יכולים. כולם יכולים, במיוחד אני מדברת אל ציבור הנכים או העיוורים - אנחנו לא מסכנים".