השחקנית דנה סמו מופיעה בלא מעט סדרות ומחזות מובילים, בין לבין היא גם מורה בבית ספר, אמא לשלושה ילדים ואת זמנה ״הפנוי״ מעבירה בכתיבת פרויקטים ולימודים לתואר שני. אה, והיא גם אשתו של לא אחר מיובל סמו. זה אולי נראה קצת בלתי אפשרי, ובכנות, כשאנחנו שמים את כל זה מול השגרה שלנו אנחנו אפילו מרגישים קצת מצפון, אבל איכשהו היא מצליחה לשלב הכל.
להבדיל מהקולגות שלה למקצוע, השגרה של דנה יחסית יציבה. יש לה כמה פרויקטים שפרוסים לאורך השנה, היא מופיעה בתיאטרון באופן קבוע וגם מגיעה פעמיים בשבוע ללמד בבית הספר - אבל אז פרצה המלחמה ועצרה חלק מהותי מהיום-יום שלה. פוס המשחק הזה כאב לה, הזוועות שברו את ליבה, אבל היא גם למדה להסתכל על הדברים בפרופורציות אחרות ולדייק את עצמה. נושאים שהטרידו אותה קיבלו זווית אחרת, והיום היא יודעת לזהות ולהעריך את הטוב בחייה ולהוקיר כל רגע קטן של שפיות. החזרה לשגרה הייתה כמו לתלוש פלסטר, אבל ברגע שהיא עשתה את זה היא הבינה שזה הדבר שהיה הכי נכון לעשות.
אז בצעד אמיץ היא חזרה לבמה ולתיאטרון, ועכשיו גם למסך - בדרמה הרומנטית המדוברת ״חולי אהבה״ (פרק חדש הערב, אחרי החדשות, קשת 12) שם היא מגלת את רונית, זוגתו של מיכה חדאד, אותו משחק עמוס תמם. רגע לאחר שידור הפרק הראשון בסדרה, ישבנו לדבר עם דנה על התחושות שמציפות אותה וגם על הזווית שלה לנושא המרכזי בעלילה.
"אני גאה בסדרה, חשוב שיש אותה גם מבחינת הנושא והמודעות שהיא מביאה, היא מדברת על נושאים שאנחנו מפחדים לדבר אותם", היא אומרת, "אני לא רואה דווקא את נושא מחלת הסרטן כמרכז הסדרה, ההתמודדות של הדמויות יותר מעניינת - של החולה ושל האנשים הקרובים אליו שמנהלים שגרת חיים ומתמודדים עם זה שהכל מתהפך. משהו בגוף משתנה פתאום באמצע החיים, הגוף בוגד בך ואתה צריך להילחם ולנרמל את עצמך בהמון חזיתות. אנחנו נחשפים לתהליכים הרפואיים שחווים אנשים שחולים לא רק במחלת הסרטן, השלבים של ההתמודדות. הכל משתנה ויחד עם זאת כלום לא משתנה, כי המציאות נשארת. אני חושבת שזה נוגע גם למה שקורה היום אחרי שבעה באוקטובר, יש חפיפה בהתמודדות עם משבר. כשפרספקטיבה ופרופורציות לחיים משתנות, אבל יחד עם זאת צריך להיות עם איזשהו חוסן ותושייה כי זה יצר ההישרדות".
יש הרגשה ששחקן מיומן יודע מיד לזהות סדרה טובה, שברגע קריאת התסריט יש כבר איזה ניצוץ כזה שמעיד שמדובר במשהו טוב. אבל מסתבר שאצל דנה לפחות, זה ממש לא ככה. "אני לא יודעת להבין סדרה בשלב שאני מקבלת טקסט לאודישן או כשאני נבחנת לתפקיד. אולי זאת לקות שלי, לוקח לי זמן לעכל ולהבין טקסט, כמו מישהו עם הפרעת קשב שצריך לקרוא פסקה כמה פעמים", היא אומרת, "אתה נכנס לחוויה שאתה לא יודע מהי, נותנים לך את הזכות ואתה זורם עם זה. מה שכן אני יכולה להגיד, זה שברגע שעשיתי את האודישן עם עמוס תמם - ידעתי שאשמח לקבל את התפקיד".
הייתה כימיה טובה?
"אני חושבת שעמוס הוא אל יווני. הוא באמת מקסים, זאת נשמעת מילה גנרית אבל הוא מושלם. הייתה גם כימיה טובה עם הכותבים והבימאים. כשהגעתי להכיר אותם, וזה לא קורה בכל פרויקט שאני עושה, ראיתי שאלה אנשים שאני אוהבת, מסוג האנשים שאני קוראת להם 'בני גרעין', החבר'ה שלי. זה גרם לי לצאת מהחדר עם חיוך, גם אם לא ידעתי שאקבל את התפקיד. החוויה שלך כשאתה נבחן לא פחות חשובה, ברוב הפעמים אנחנו לא מקבלים את התפקיד, אבל אחרי האודישן הזה הרגשתי שזה פרויקט שיהיה לי כיף לשחק ושהאנשים ששותפים להפקה הם כאלה שאני אוהבת".
מה את יכולה לספר על הדמות שלך?
"אני מגלמת את רונית, אשתו של מיכה חדאד. הנישואים שלהם ארוכים, הם מגיל צעיר ביחד וזה היה לי מוכר, כי גם אני בזוגיות ארוכה עם בעלי. לא אעשה ספוילר אבל יש ביניהם סיפור שבוער מתחת לפני השטח, זה לא שיש כאן זוג שהוא פוצ'י מוצ'י ופתאום הבעל חולה ויכול לאבד את חייו. הכל מתפוצץ, כשאתה מוצף רגשית אי אפשר לברוח מדברים".
"מה שלקחתי לתפקיד זה שצריך את הכוח להמשיך להילחם, לשמור על המשפחה והזוגיות אבל מצד שני יש מלחמות ודברים שצריך לפתור. בתוך כל זה יש מחלה שמאיימת על דבר קיומי ועל הגרעין שהמשפחה ראתה כמובן מאילו במשך הרבה זמן", היא ממשיכה.
בהמשך דנה משתפת בפרספקטיבה שלמדה דרך התפקיד שלה בסדרה - שקיבל מבחינתה משמעות רחבה יותר כשהתחילה המלחמה. "בדרך כלל כשיש משבר הדברים מתחילים להתמוטט ולהיבנות מחדש בצורה אחרת. אני חושבת שבתת מודע ההתעסקות שלי עם זה בפרויקט, כמו הרבה דברים אחרים שאני עוברת בחיים, בנו לי את החוסן להתמודד עם המציאות של אחרי שבעה באוקטובר", היא אומרת, "הדברים שאתה עובר מאפשרים לך להמשיך לתפקד ולשמור על פרופורציות. אני אוהבת לקחת חלק בפרויקטים שהם מאוד אנושיים, שיש בהם משברים ותהליכים מורכבים בנפש האדם. התפקיד מרתק אותי וזה משהו שרגשית מחבר אותי לפרויקט".
איך התכוננת לדמות?
"במהלך השנים אנשים שקרובים אליי התמודדו עם המחלה, אני יודעת מה עוברים ומכירה את התהליכים, מאוד מעריכה את זה שאלוהים נותן לי בינתיים בריאות. לא התמקדתי בעניין המחלה, אלא במה האדם עובר בדרמה הזאת שמתחרשת לו בחיים, לא משנה אם זה סרטן או לא, אלא מה שקורה כשאתה עומד מול משבר, כשהכל קורס ואתה צריך להמשיך להילחם על המטרות שלך שלפעמים שהיו שם עוד לפני, כי העולם מסביב לא משתנה".
זאת פעם ראשונה שאת עובדת עם עמוס תמם?
"עבדתי איתו לפני 18 שנה בערך, כשהוא החליף בהצגה שעשינו לתקופה קצרה. זה היה כיף גדול, עמוס הוא חרוץ, מקצועי ובאמת מקסים. יש לו נשמה טובה, הוא מלא כריזמה ויופי - פנימי וחיצוני. אני בדרך כלל די ביקורתית כלפיי אנשים, לא זורקת מחמאות אלא אם כן הם ממש ראויים לזה. נורא בא להגיד על עמוס שחייב להיות איזה משהו, אבל אי אפשר, הוא קיבל מתנה וגם עובד קשה. אני מאוד אוהבת אנשים חרוצים והוא כזה".
איך העבודה עם שאר הקאסט? זו פעם שנייה שאת עובדת עם נלי תגר.
"זה כיף ומרגש שאנחנו שוב משתתפות באותו פרויקט. גם עם רינה מצליח, כל כך כיף לראות איך יש בה תשוקה לעשות את מה שהיא רוצה וחולמת - רינה לוקחת את העבודה ברצינות ומתרגשת, יש בזה משהו ראשוני ותמים. כיף לראות שחקנים שעושים את העבודות הראשונות שלהם, אין בהם ציניות ודאווינים, הם פשוט נהנים מהחוויה. הצוות היה מקסים אז האווירה הייתה מאפשרת, כיפית ונינוחה, זה מאוד חשוב וגורם לדברים להיראות גם טוב על המסך. היה לי כיף לקום בבוקר לצילומים, למרות שלפעמים שיחקתי דברים שלא היו נעימים רגשית, היו דרמות לא פשוטות, אבל התשתית הייתה כיפית".
איך חווית את התקופה האחרונה?
"הכל נעצר. יש עבודות בבתי הספר, אבל מי שעושה תיאטרון - לא עשה תיאטרון, לא עליתי חודשיים להצגה. מה שהיה לי באמת קשה היה החזרה לבמה בדצמבר - זה אחד הרגעים היותר קשים שהיו לי בקריירה, לא ידעתי איך אני עולה אבל כמובן שעליתי. מאוד הפתיע אותי כמה שהקהל היה צריך את זה, הייתי בהלם. הבנתי שאפילו בתוך הלחימה, הצורך שלנו למשהו שיעזור להוציא את הרגש החוצה לא פחות מחשל מדברים אחרים. הבנתי שמה שאני עושה זה נכון, אלה הכוחות שלנו. זה לא תמיד קל, אבל בסך הכל אני מאמינה שזה טוב ומרגישה את זה גם על הקהל. חוץ מזה אני מורה ועושה תואר שני, כותבת ומתרגמת - ואני גם אמא, אז לא ישבתי בבית. זאת הייתה ועדיין תקופה לא פשוטה, אבל אנחנו חוזרים לעשות את מה שאנחנו צריכים".
"אני לא יודעת אם יש מישהו שלא עבר שינוי בראייה שלו על החיים", ממשיכה דנה, "אלה אירועים משני חיים, גדולים מכדי שלא ישפיעו. כילדה וכנערה היו לי תקופות של סיוטים על דברים נוראיים, גם בלילה וגם בהקיץ, כנראה גם איזושהי חרדה. אלה דברים שאני מתביישת אפילו להגיד אותם שחלילה לא יחשבו שאני פסיכופתית. הגענו לשבעה באוקטובר ואני עדיין לא מעכלת שהתרחישים האלה קרו, ההכי גרוע שדמיינתי בחיי קרה שעה וחצי מהבית שלי".
אותו זעזוע גרם לה להסתכל על המציאות אחרת - והדברים שפעם תפסו משמעות פתאום נראים פחות מטלטלים. "דברים כאלה מורידים עלייך בום, גם אם ייקח שנים לעבד ולעכל את זה. יש דברים שמשפיעים עלי בבחירות שלי ובדרך שבה אני מתנהלת, גם אם לא במודע", היא אומרת, "תמיד הייתי אדם עם פרופורציות, אבל יש דברים שפעם היה אכפת לי מהם והיום פחות. אני שמה לב שפחות מעניין אותי אם אתקבל לתפקיד או לא, אלה דברים שהייתי יכולה להתבאס מהם או לרצות אותם מאוד ועכשיו אין לי את זה. אני חושבת שהמטרות והצרכים מזדקקים כשמתמודדים עם משבר קיומי כזה. אני מרגישה שהסיוט והטראומה מביאים גם דברים טובים, זה עושה הפעלה מחדש ומביא פרופורציות חדשות".
כאמא זה בטח הרבה יותר מורכב. איך תיווכתם את זה לילדים? הבן שלך עומד להתגייס.
"יש בי משהו שמנסה לשמור על חוסן ברגעי משבר, אני לא מפגינה חרדה. גם יובל כזה, חוץ מזה שבחדר שמשמש כממ"ד הוא נכנס מתחת לשולחן, אבל הילדים לא חוו חרדה כי היינו מאוד רגועים. זה מעין מנגנון כזה, אני תמיד משתדלת להיות בתושייה כשיש במשברים, לא להתפרק. אני מרגישה שקל לי לומר את זה כי אנחנו פריבילגיים, אני לא יודעת מה זה להיות במצב אחר חלילה. לא הייתי במצב של עוטף עזה שיש המון אזעקות ביום אז קשה לי להגיד מה היה המצב אחרת".
עוד דבר שמלווה את דנה מאז שבעה באוקטובר זו ההערכה לעם שלנו, לאנשים שהחליטו להרים אחד את השנייה ולהילחם. "ראינו איזה משברים היו לנו לפני כן וזה מאוד הפחיד אותי. הרגשתי שיש דור שלא מכיר את הקולקטיב, גם הורים בני גילי שמתחילים לאבד איזושהי ראייה מערכתית של קהילה משותפת, יש התעסקות במה אני צריך ואיך המערכת תתאים את עצמה אלי", היא אומרת, "פתאום אחרי שבעה באוקטובר הכה בי כמה טעיתי. אפשר לראות את הטוב בכל זה, את המהות האמיתית שלנו כחברה שיש בה המון ערבות הדדית ואהבה למדינה".
חוץ ממשחק את גם מורה, איך ההרגשה רגע אחד להיות על סט הצילומים ורגע אחר כך להיות בכיתה?
"בית הספר הוא הנשמה והמשפחה השנייה שלי, זה משהו שאני מקבלת ממנו משהו רגשי שלא אקבל בשום סט צילום, לא ציפיתי שזה יהיה ככה. החיבור שלי לתלמידים, למורים ולמקום הזה שבו אני נמצאת כבר שמונה שנים זה משהו שאני לא יכולה לוותר עליו. אני מג'נגלת, מחליפים אותי כשיש צורך ואני גם מתפתחת בזה, עושה תואר שני ונראה מה הלאה. זה כיף ואני מרגישה משמעותית".
בינינו, איזה סוג מורה את? קשוחה או שזורמת עם הצחוקים של התלמידים?
"קוראים לזה מורה מביכה, כמו שאני אמא מביכה. אני יכולה להיות ביקורתית ולהציב סטנדרטים מאתגרים. לא יודעת כל כך להתנהל בהיררכיה ובסמכות, אני חצי חברה של התלמידים שלי וזה כיף. אני נותנת וגם מקבלת אהבה, זה מקום שחיזק והפך אותי לשחקנית הרבה יותר טובה, לא ציפיתי לזה אבל מאז שהתחלתי ללמד קפצתי מדרגה והפכתי לשחקנית יותר טובה".